משמר העמק – אין כמו בבית
שם: "זנדלי"
נוסד: 1991.
בעל הבית: הקיבוץ.
שעות פתיחה: ראשון - 16:00-18:00, שלישי - 21:30-23:30, שישי 22:30 עד שלתורנים נמאס.
בר: גולדסטאר מחבית ועוד סוגי בירה רבים מבקבוק, מבחר משקאות חריפים מרשים ביותר, הכל במחירי עלות.
אוכל: מרק בימי שלישי.
עוד משהו: הופעות ומסיבות ריקודים מדי פעם.
שורת פתיחה – לקראת בואו של הסילבסטר התעוררה הדילמה: מצד אחד, למעט שנתיים בהן ביליתי בניכר, לא החמצתי בחיי הבוגרים סילבסטר בבית. מצד שני, עלי לבצע את תפקידי העיתונאי ללא משוא פנים ובאובייקטיביות מוחלטת. לא בטוח שאצליח.
23:03 – קהל רב דורי ומגוון ממלא את הפאב בשעה שאני וחברתי מגיעים אליו. חדר הסנוקר, הבר, הספות בקומה העליונה, המרפסת, כולם נמלאו חוגגים שהגיעו להעביר סילבסטר כהלכתו. על רחבת הריקודים, שנפתחת רק באירועים מסוג זה, יש כבר לא מעט הרפתקנים שמפזזים לצלילי "אייס אוף בייס" בנסיון לשפר עמדות לקראת שעת השין. משימת השגת השתייה אינה פשוטה כלל עבור אורח מבחוץ, שכן "זנדלי" הוא פאב קיבוצי לא מסחרי בו החיובים מתבצעים דרך התקציב האישי בלבד. גם העובדה שכל הברמנים עושים את עבודתם בתורנות התנדבותית, לא הופכת את השירות למהיר יותר. לאחר נפנופי ידיים וצעקות הזמנתי בירה וקאווה ועליתי למרפסת. זהו משכנו של הגרעין הקשה. חבורת קיבוצניקים סגורה, בתחילת שנות ה-30, בעלי חשיבות עצמית גבוהה וחיבה לטיפה המרה, שלוגמים צ'ייסרים בשלל צבעי הקשת. לאחר האיחול "זקפה וממון", הם בדרך כלל לא יזוזו מהשולחן הקבוע שלהם, אבל היום הם מאיימים אפילו בריקודים.
23:57 - קלישאת הרוק הקיבוצית האולטימטיבית – "פיינל קאונטדאון", פורטת לנו על מיתרי הנוסטלגיה ואנחנו משתכנעים להיכנס לרחבת הריקודים. אקט מביך שתמיד שמעורר תהיות קיומיות כמו, האם המהלך של "גיטרת אוויר" עדיין באופנה? (ומה אפשר לעשות עם הידיים בשירים שאין בהם גיטרה) והאם הבירה שלי תצליח לא להישפך כשהשיכור המזיע - בכל קיבוץ יש לפחות אחד כזה - יקפוץ עלי מאחורה בהפתעה?
ההרכב האנושי מעניין ולמרות שהמקום מוגדר כפנימי קיבוצי, יש פה הערב גם לא מעט אורחים, אליהם מצטרפים כ-60 במב"חים שמועסקים בקיבוץ ואולפניסטים שמגיעים לכאן ללא הפסקה. כולם נדרכים לקראת הרגע המאושר בו יורה השעון חצות, ידלקו הזיקוקים ואולי אפילו יהיה מצב להתבוללות והחלפת נוזלים.
01:07 – ברחבת הריקודים - טירוף מוחלט. כל מחסומי החינוך הפולני מוסרים והאווירה מחשמלת. ברגע של הפוגה בין הלהיט הנשכח "הלו יעקב", לבין "שיר המקפלות", אני מפלס דרכי בתור לשירותים. הצבעים הלבנים, התאורה החזקה, הגודל המוגבל והתור הארוך, לא ממש מותירים מקום לפעילויות לא קונבנציונאלית, אבל המקומיים יודעים לומר שכמה מטרים מפה נמצאים השירותים של הקומונה ושם קורים הדברים המעניינים באמת.
"יש פה מתח מיני מטורף", צורח עלי חייל שיכור עם כובע מגוחך, "מלא כוסיות!!!". "תגיד לי, אין לך עיניים?", רושפים עלי שני דון ז'ואנים בדימוס, "תראה מה הולך פה! אחח... אם רק היינו צעירים יותר...".
03:58 – אני מנסה לעבור למים, אבל יודע שזה בחזקת כוסות רוח למת. כשהאלכוהול כל כך זול ונגיש, פשוט אי אפשר לעמוד בפיתוי ואני רק מודה לאל על כך שתוך שלוש דקות הליכה מתנדנדת, נגיע לבית החם. באשר לאורחים, עם הרבה רצון והרבה יכולת, גם הם (בעיקר הן), יצליחו לחדור אל "היכל התהילה" ולמצוא מיטה ללילה.
חשבון בבקשה – זנדלי, למרות מתיחת הפנים שעבר, האלכוהול הזול והמגוון, יחס המינים המאוזן בצורה מפתיעה והתרככות האנשים היחסית, הוא עדיין פאב קיבוצי בכל הכוח (והמקום האחרון מחוץ לגבולות מזרח אירופה שמשמיע שירים של "בוני אם"). עבור בני הקיבוץ זה גן עדן, אך עבור מי שלא מכיר אף אחד זה עלול להיות גיהינום (הרי מה הטעם לבוא לבר בלי אפשרות לקנות שתייה). אותי עניינו אנשי הביניים (במב"חים, אולפניסטים, אורחים שמכירים מישהו). מהסיבה הזו ומפני שאני פסול עדות לגבי מקום בו אני משמש כתורן בר אחת לחודשיים, חרגתי מהסנוביות הקיבוצית שלי ללילה אחד והצקתי במהלך הערב לכל מי שלא הכרתי במטרה שייתן ציון. למרבה הפלא, כולם, ללא יוצא מן הכלל, הרעיפו מחמאות אדירות. לאחר שקלול התוצאות וספירת קולות החיילים הוחלט: