סימני דרך: מקיבוץ לקולחוז

"מה זה?" שאלתי את א' כשחלפתי ליד מרפסתו וראיתי שם ארגזים ומתוכם מבצבצים צמחים.
"אלה הם שתילי עגבניות ופלפלים שאנחנו מגדלים כאן במטרה להוזיל את ההוצאות על המזון שאנחנו אוכלים" השיב לי ידידי וליווה אותי לגינת ביתו של שכנו שם ראיתי שתילי עגבניות המניבים כבר פרי.

מקיבוץ לקולחוז (איור יעקוב גוטרמן)
"אנחנו מתקשים לגמור את החודש ולכן החלטנו, אשתי ואני, לגדל ירקות ליד ביתנו כחלק מהמאמץ לחסוך בהוצאות".
הופתעתי. בשנים הראשונות לאחר שהוקמו הקולחוזים ברוסיה התברר שאין באפשרותם לספק מזון לכל האנשים החיים בהם. הוחלט אז במוסדות המפלגה הסובייטית להתיר לחברי הקולחוז להקים לעצמם גינות פרטיות בהן יגדלו ירקות למחייתם ואולי גם למכירה צנועה. התוצאה הכמעט הכרחית הייתה שחברי הקולחוז התמסרו בעיקר לעיבוד גינותיהם הפרטיות והזניחו את השדות השייכים לקולחוז כולו. כל כך מהר הגענו למקומם של הקולחוזים?

והשאלה הנשאלת: האם הופעתם הצנועה של ארגזי האדמה המכילים בתוכם שתילי ירקות מבשרת את הופעתם של גינות פרטיות בהן יגדלו החברים ירקות כדי לשפר את מצבם הכלכלי? האם התוצאה של התמקדות בחלקות הפרטיות תוביל, כמו שקרה בקולחוזים, להזנחת העבודה בשדות ובמפעלים המשותפים השייכים לכלל הקיבוצי?

אני רוצה להאמין שמדובר בתופעה שולית, חסרת חשיבות ומוגבלת בתפוצתה. אני מקווה שהמשתכרים שכר נמוך החיים בימים אלה בקיבוץ הדיפרנציאלי לא יזדקקו לאורך ימים ושנים להקמתן של גינות פרטיות שתסייענה להם לקיים רמת חיים סבירה.

אלא שהדינמיקה של השינוי משבשת את האמונה ומקשה על הרוצים לקוות. הרי ברור על פניו ומוסכם על כולם, שגם העניים החדשים רוצים לשרוד, ובכבוד, והרי במציאות החדשה פועלים החברים על פי הכלל "כל אחד בעצמו ולעצמו".

הנהר זורם אל הים "הכללי" ואנחנו יושבים על הסירה בדרך אליו.

אני מקווה שהמשתכרים שכר נמוך החיים בימים אלה בקיבוץ הדיפרנציאלי לא יזדקקו לאורך ימים ושנים להקמתן של גינות פרטיות שתסייענה להם לקיים רמת חיים סבירה