שמי גיא, אני בתחילת שנות העשרים שלי ואני עובד במטבח בקיבוץ שלי, שנקרא לו בשם הבדוי "משמר המפרץ".
בשנים האחרונות ידעתי לא מעט אכזבות בתחום האהבה: הייתה בחורה מהרצליה שהכרתי בצבא, שהייתה ממש חמודה וגם נראתה טוב (אני מקווה ומניח שגם היום). נסעתי אליה פעמיים והיה לנו ממש נחמד ביחד, אבל משום מה היא סירבה לבוא לקיבוץ (נקודת אזהרה ראשונה). לאחר שלושה שבועות היא הבהירה לי שזה לא מתאים ושהיא לא מחפשת כרגע קשר, לא איתי אלא בכלל. אני, שכבר התחלתי להרגיש אליה משהו, לקחתי את זה מאוד קשה - במיוחד לאור העובדה שכחודש לאחר מכן כבר היה לה חבר.
הבחורה השנייה הייתה ממשפחה מאוד מיוחסת מהעשירון העליון. אהבתי אותה במשך שנה, אך היא המשיכה להבהיר לי שזה לא ילך. לפני כמה חודשים פגשתי במסיבה בחורה נחמדה, ספורטאית מצטיינת ואלופת ישראל, וגם במקרה הזה כאילו בריפליי (Replay) - הכימיה הייתה מצוינת אך היא לא הרגישה שזה יכול להמשיך לכיוון רומנטי.
לפני שבועיים הגיע לקיבוץ מחזור חדש של אולפן ללימוד עברית. למי שלא יודע, ההבדל בין מתנדבים לבין האולפן הוא שההתנדבות בקיבוץ היא לתקופה של שלושה עד שישה חודשים, והאולפניסטים באים לתקופה של חצי שנה עד שנה לעבוד וללמוד עברית במקביל. לאחר כל האכזבות הנ"ל ולאחר התייעצות עם חבריי וחברותיי, החלטתי שהישועה שלי תצא ממחזור האולפן החדש. את ההתרגשות שלי ניתן היה לחוש כבר כמה ימים לפני הגעתן של הבנות החדשות לקיבוץ.
הבחורה הראשונה שהגיעה הייתה אמריקאית, בעלת שיער בלונדיני קצר וגוף רזה במיוחד. מאוד מושכת, אך לא הרגשתי שזה זה. הבחורה השנייה הייתה גם כן אמריקאית, רזה עם תלתלים חומים, אבל עם חבר. הבחורה השלישית היתה בלונדינית עם גוון עור כהה ושמלות פרחוניות. נראית טוב, אבל גם נראית כמו אחת שכולם ירדפו אחריה.
ואז ראיתי אותה. באחת הפעמים בהן עמדתי בהגשה בחד האוכל היא הגיעה. שיער חום חלק, רזה, רווח קל בשיניים ונקודת חן קטנה על הלחי. היא חייכה חיוך גדול וביקשה שניצל, וזכתה בשניצל הגדול ביותר שהיה באותה תבנית. קלואי, דרום-אפריקאית בת 18, שאת שמה גיליתי לאחר הקלדת מספרה האישי במחשב החיוב בקופה, המשיכה לבוא מדי יום. לאט לאט הפכו השיחות שלנו ליותר עמוקות: מחיוך קל להיי, מהיי למה נשמע, ממה נשמע למה נשמע אצלך.
ופה נעצרתי. איך לפנות אליה? איך להתחיל לדבר איתה?
המשך יבוא