יום ראשון, 27 בספטמבר 2009. מתישהו השכם בבוקר, או מאוחר מאוד בלילה. אני נפרד מאור ומההורים, נותן מבט חטוף בדיוטי פרי וכבר חגור בבטן הבואינג הרץ על המסלול. הזריחה מלווה את המטוס בנסיקתו השמיימה ואני מתפנה לצפות בדיסק יצירות המופת שאור ליקטה בעבורי ("ברונו" פחות מצחיק מ"בורט", אך חולני לא פחות).

נחיתה בריגה, התעפצות קלה בהמתנה לטיסה והנה כבר אני בדרך לציריך.

מהרגע הראשון בו אני נוחת בשדה התעופה קלוטן שבציריך, אני מובל כמעט באורח אוטומטי ע"י תמרורי הכוונה יעילים ומהר מאוד מוצא עצמי עם כרטיס נסיעה ישירות ללוצרן. אני מחיל לתפוס שמדובר במדינה יעילה להחריד, אך עדיין אין לי מושג עד כמה.

 

לא אפרט על ייסורי נשיאת האופניים הכבדים שנותרו ארוזים היטב בתוך ארגז הקרטון, רק אציין שכל גופי כאב במשך שבוע לאחר שנאלצתי לגרור את המטען הארור הזה. מבלי שהספקתי לנשום את האוויר הזר והטרי של ציריך אני יוצא מהבנהוף (תחנת הרכבת) של שדה התעופה במנהרה חשוכה, במין אקט תעבורתי סטרילי מאוד ששולח אותי היישר לבנהוף של לוצרן מבלי לבוא במגע עם המדינה החדשה. בדרך כבר נפרשים לעיניי אותם מדרונות ירוקים מפורסמים, הפרות המדושנות והבתים שכולנו מכירים ככל-כך כשוויצרים, למרות שחלקנו מעולם לא ראינו אותם מקודם. אני מנסה לא להתעפץ ולהנות מהנוף החדש אך כמו פרגית צעירה ומורעבת, אני לא מפסיק לנקר.

 

אני גורר את מטעני הכבד אל הרציף של התחנה ומנסה לפענח איך קונים כרטיס אוטובוס והיכן עלי לרדת. מהר מאוד, בערך כ-12 שעות מרגע המראתי בנתב"ג, אני מוצא עצמי עומד בקומה השנייה של גרליסוויל שטראסה 10, מביט במטבח המאוד אדום ובחדר החדש שיהיה חדרי לחצי השנה הקרובה ומחייך בנימוס לשותפים החדשים. מדובר בשני ברזילאים, ויניסיוס ופרדריקו, סטודנטים לנגינה בגיטרה קלאסית. אני כבר מדמיין את עצמי מתעורר בשעת בוקר מוקדמת ומקלל בפורטוגזית את העונש הדרום אמריקאי שמנגן בחדר לידי.

 

אני זורק את התרמיל ששאלתי מנעה על ריצפת הפרקט

המזוייפת של החדר, ומביט מהחלון הגדול על השלט הגדול של

מקדונלדס ועל ההר האדיר שמתרומם הרחק מאחוריו. אני מניח

שאמנברוקה, עיירת הלווין של לוצרן בה נמצא מעוני הצנוע, היא

לא ממש כפר שוויצי מהגלויות. יעידו על כך התורכים מהשווארמה

שבקצה הרחוב, הכביש הסואן שמתחת לחלוני ופרוספקט

העירייה לתיירים שאינו מתהדר בשום שכיית חמדה ססגונית.

לפחות הפסגה הגבוהה הזו שמציצה לה באופק מזכירה לי שאני

כבר לא באוסישקין.

 

אז זהו. תם חלקו הראשון והמעייף של ה"מסע" הזה. אמנם

בחרתי לקרוא לבלוג הזה "נע ונד" כי בכוונתי לכתוב פה

בעיקר על טיולי בעולם (מה לעשות- על השגרה בארץ אפשר

לקרוא בעיתון), אך כרגע, לפחות ל-10 השעות הקרובות

אני נהיה ל"נח ונם" עד שאשיב לעצמי את האנרגיה שאבדה

אי שם בשמי אירופה במסע החפוז מירושלים ללוצרן.