בעיר ה "קטנה" הזו מתקבצים מדי יום מיליוני אנשים זרים. ההרגשה צפופה, דחוסה ועמוסה. מרגישים את זה ברכבת התחתית, כשמנסים להידחס בקושי אל תוך הקרון. עומדים בצפיפות ואוחזים חזק בתיק, ולעיתים אפילו לא צריך להחזיק בעמודים כי הצפיפות מחזיקה אותך במקום. מרגישים את זה בתור לקפה של הבוקר. יש תחנות קטנות על המדרכה בהן מוכרים קפה ובייגל בדולר, והתור משתרך לו גם בגשם וגם בקור. מרגישים את כשהולכים על המדרכות ומוכרחים ללכת רק בצד אחד של המדרכה, כי מצידה השני התנועה זורמת הפוך ואוי לך אם תתקע בדרכה. מרגישים את זה אפילו בהמתנה לשירות טלפוני. עונה לך מרכזייה בנימוס ושואלת אותך לתוכן השאלה, ואז מודיעה לך ש"ההמתנה תארך כעשרים וחמש דקות" לפני שתענה. ואתה חשבת שרק לך יש שאלות חשובות...
מרגישים את העומס כל הזמן ובכל מקום. אבל למרות הכמות, אתה מרגיש לבד.
יש שקט מאוס בכל הצפיפות הזו, כשכל אדם מתעסק בענייניו, ממוקד על הנקודה שלו, מחכה להגיע אל העבודה שלו. אינדיבידואליזם טהור. רק לעיתים רחוקות תשמעו ברכת "בוקר טוב" מזדמנת, או חילופי מילים בין זרים. בחלק מהתפריטים בניו יורק מופיעה "ארוחת צהריים לאחד". אחד בלבד. כי זה נהוג, וזה בסדר לאכול לבד, לעלעל באיזה ספר או עיתון, או סתם לבהות ברחוב. והאינדיבידואליזם הזה כובש בסופו של דבר. זה לא שאתה מתנגד בכוח, אבל אתה נסחף עם הזרם לשמור על הפרטיות שלך.
כשחיכיתי בשבוע שעבר בחדר ההמתנה אצל הרופא, התעטשה מישהי לידי. אני זוכרת את החינוך שניתן לי, ופעם היה טבוע לי באינסטינקטים לומר מיד "לבריאות". והנה, ישבתי שם, כשהמילה יושבת לי אי שם באחורי הלשון - ואני מהרהרת אם לומר או לא. כי אולי היא תרגיש שאני פוגעת לה בפרטיות? שאני נדחפת או מאזינה לה?
ולא אמרתי. אני! לא אמרתי "לבריאות"!
והשבוע ישבתי ברכבת, ובאחת התחנות עלתה גברת עם המון סלים, ממש כמו בשיר, ולקח לה זמן להעביר את כל השקים מהתחנה אל תוך הרכבת. אנשים נכנסו סביבה והיא בקושי הספיקה להעביר הכל לפני שהדלתות נסגרו עליה. היא התיישבה מותשת, מנסה להשתלט על מעגל הסלים שלרגליה.
אני מודעת לזה שבכוח האינסטינקט, עדיין קיים בי הצורך לקום ולעזור, לברך או לשאול - והנה אני עוברת עכשיו תהליך חינוך מחדש ומתרגלת לדרך אחרת. אבל למה? אמנם הגבול כאן כל כך זהיר בין עזרה לזולת לחדירה לפרטיות, אבל אני מאמינה שעם רצון טוב קשה לפגוע, ואם הכוונה טהורה - אף אחד לא יכעס. אז החלטתי. אם זה באינסטינקט שלי - אז זה יישאר ככה.
אתמול עליתי במדרגות מהתחנה ולצידי אישה עם עגלת תינוק. עשיתי כפי שהייתי עושה במדרגות החומות שעולות אל החדר אוכל - כפי שהייתי עושה בלי בכלל לחשוב למי אני עוזרת - הושטתי יד עם חיוך ועזרתי לה להרים את העגלה. היא הודתה לי והלכה לדרכה. אני לא יודעת מי היא, לאן היא הולכת ולמה. ואני גם לא רוצה לדעת - בסך הכל עזרתי לה במדרגות.
מכר שלי מאנגליה שעלה לארץ, סיפר לי פעם שבתהליך העלייה הוא רכש מנהגים והרגלים חדשים, אבל חשב טוב על איזה מההרגלים הישנים שלו הוא רוצה לשמור. בארץ הוא רכש טלפון נייד כמו כולם - אבל עד היום, נאמן למקורות הבריטיים שלו, הוא מתעקש שלא לענות לו בפניי אדם אחר שמדבר איתו. הוא משתיק אותו ומתעלם.
אם זה אינדיבידואלי - אז עד הסוף. אני רוצה להיות אני.