זה היה לפני שנים, כשהייתי נער בחברת הילדים, וחלה עלינו חובת עבודה - שעתיים, כל יום אחר הצוהריים. שבוע ימים קטפתי תפוחי עץ. אחרי שבוע, כשעצמתי את עיניי ראיתי רק תפוחי עץ. הודעתי שאני לא הולך יותר לקטוף תפוחים. עשו לי בירור. הענישו אותי בשלושה ימי בטלה (כן, היה פעם מין עונש כזה). זה היה מאוד מעליב. שלחו אותי לאחראית על הניקיון בבית הספר. הפכתי להיות סניטר, או בשפה פשוטה, מנקה בתי שימוש. חשבתי איך אני אחזיק מעמד? אם אחרי שבוע בתפוחים ראיתי רק תפוחים, מה אני אמור לראות בחלומי אחרי שבוע במחראות?
ניצני מרד כבר נבטו בבטני, אבל לאה החצרנית, אישה חכמה וטובת לב, קנתה אותי בשיטת התמורה-תרומה. אחרי שתנקה יפה את כל בתי השימוש, היא אמרה לי בחיוך נעים, תבוא לחדר המורים ואני אתן לך עוגת שוקולד עם ציפוי מרציפן.
טוב, אומרים לעצמם עכשיו הצעירים שבינינו, מה זה כבר עוגת שוקולד עם ציפוי מרציפן?
אוהו! אז זה היה הרבה מאוד. אז עוד לא היה כלבו. אז היינו מחטטים בהפסקה הגדולה בארון הבגדים של אימא, כדי למצוא לפעמים כמה קוביות שוקולד פרה, שהיא הייתה מחביאה שם לאירועים מיוחדים.
אז זהו. זה כל הסיפור. לא מי יודע מה. רק חשבתי שיהיה בזה מן ההגינות להראות, שאת הרעיון המבריק של תמורה מול תרומה לא אנחנו המצאנו. הוא כבר יושם בהצלחה על ידי דור המייסדים.
ועוד הערת שוליים: מחליפים אצלנו בטעות בין המונח "תמורה מול תרומה" ובין המונח "שכר דיפרנציאלי". ובכן, לא רק שאלה הם שני דברים שונים לחלוטין, אלא שבמקרים רבים, שכר דיפרנציאלי ותמורה לתרומה הם שני הפכים של ממש.
כאשר משתמשים במונח "תמורה לתרומה", מתכוונים לתרומה לקהילה (ולא לתמורה שאני מקבל תמורת תרומה שאני תורם לעצמי - שאז הרי התמורה והתרומה היינו-הך הם). הבה נסתכל סביבנו. על מי ניתן לומר, שהם תורמים לחברה באופן מובהק? על מורים, עובדים סוציאליים, מטפלים סיעודיים, פועלים חקלאים המוציאים לחם מן הארץ, בנאים שבונים לנו בתים, פועלי תעשייה, אחים ואחיות בבתי החולים ושוטרים. יש מי שחולק על כך, שתרומתם לחברה היא מכרעת? יש מי שאינו יודע, שהם נמצאים בתחתית סולם השכר?