בִמקוֹם - אתר לצעירים
 
 
 
כניסה לקהילת במקום
 
דואר אלקטרוני
 
סיסמה
 
שכחת סיסמה?
 
 
משתמש חדש?
 
 
 
 
לוח עבודה בקיבוץ.png
 
 
 

הזרים והפולשים אסון לאומי

דף הבית > הדף הכחול >  הזרים והפולשים אסון לאומי
 
 
 

 גירוש הילדים הזרים, חוק הנאמנות, והשאיפה לחיות בשלום בארץ הזאת

"ממשלת ישראל מרחפת בבועה: רבבות זרים וצאצאיהם משתקעים דה-פקטו בישראל, ללא אזרחות פורמלית. שכונות בדרום תל אביב, באילת, באשדוד, בערד ועוד נראות כסלאמס אפריקני פיליפיני. קהילות זרים, שהם לא אזרחים, לא יהודים, לא ישראלים ולא ציונים, הולכות ומתגבשות בסיוע ארגוני "זכויות אדם" וכסף זר: מועדונים, עיתונים, `ארגוני` עובדים, פעילות משפטית ועוד. הקהילות האלה יקראו בעתיד תיגר על המדינה היהודית. "

מתוך תגובה לכתבה על עובדים זרים בהארץ

כן זה מתסכל, לפני חודשיים עלה לכותרות נושא גיורש הילדים הזרים, ושוב הציבו לנו מראה עד כמה סדר היום הפוליטי יכול להיות ציני. ילדים שדוברים עברית בדיוק כמונו, רואים בישראל את ביתם הולכים להיות מגורשים רק כי כך החליטו פוליטיקאים שזקוקים ששמם ימשיך להופיע בראש החדשות. בימים אלה מתקיים מאבק של מספר שרים להחזיר את הנושא לדיון בישיבת הממשלה. שרים אלו כמובן התעוררו, או שמא לא רצו להתעורר בזמן. המציאות בשטח מתוחה. מאות המשפחות חוששות, הילדים לא הולכים לבתי הספר, ההורים שעבדו ותרמו למשק הישראלי נאלצים להישאר בבית עם הילדים ובכך הופכים לנטל על החברה. עשרות פעילים פרוסים ומחכים לתעד את הניסיונות הראשונים לגירוש ילדים, וחברי התנועה הקיבוצית הכריזו ברמה כי אין הם הולכים להקל על משימת הגירוש והם מוכנים לארח את הילדים ואמותיהן במידת הצורך בכדי להקל מעט על הימים לפני הגירוש.

 

  ומה אומרים על כך תושבי השכונות שמשלמים את המחיר הכבד של העדר מדיניות ברורה ברמה הלאומית לתופעת הפליטים " 

 

הרי חוסר המדיניות יוביל לחזרתו של מצב זה תוך זמן קצר גם במידה והגירוש יצא לפועל

 מציאות אבסורדית זו בה מגדירים כי הגירוש לא יתבצע מתוך בתי הספר שבהם לומדים הילדים ממחישה את ההידרדרות המוסרית שבה אנו מצויים. האם יש הבדל בין גירוש ילד כשתופסים אותו בבית הספר לבין ילד שנתפס בביתו או ברחוב, או שמא כל העניין כאן הוא ניסיון של יחידת עוז ואלי ישי לוודא כי התמונות לא יהיו קשות מידי בתקשורת.

 


התחרות קשה בין שרי הממשלה, גם ליברמן לא מוכן לרגע להניח לסדר היום הציבורי, אחרי נאום מסוכן באו"ם הוא ממשיך בסדר היום הקיצוני שלו ודורש מנתניהו להחזיר את דרישתו לחיבור בין נאמנות לאזרחות לראש הכותרות. ובעצם למה לא? קריאה זו שלו במהלך הבחירות הביאה לו סחף אדיר של מנדטים כשהוא נישא על גלי השנאה והפחד של הציבור הישראלי שמחפש כתובת לכלות בה את זעמו ותסכולו מהמצב שממשיך להיות ללא פתרון.

 

בגזרה המקבילה מנהלים הטייקונים מערכה כבדה בגזרת תמלוגי הגז, השיא בישיבה בכנסת שבה נכחו 17 לוביסטים ו15 ח"כים. מציאות אבסורדית זו שבה כל ראש עיר ובעל מפעל שוכר לוביסטים מונעת מנבחרי הציבור להיות נאמנים לשליחותם. פעילות זו המגובה בדו"חות מקצועיים, ניירות עמדה ממוקדים ודוברים נמרצים יוצרת הטייה שהציבור הוא הנפגע העיקרי ממנה. כבר מזמן אין מדובר בקבוצת אזרחים שמבקשת להעלות נושא בפני חברת כנסת שבחרו בה אלא באנשי מקצוע משולמים היטב שפוגעים פגיעה קשה בדמוקרטיה הישראלית.  

יש שיספידו את השמאל על כך שאינו מציב אלטרנטיבה חברתית. (ואיך יעשה כך שברק גר באקירוב) ויש שיספידו אותו על כך שאוסלו כשל או על חוסר במנהיגים דומיננטים ואולי יהיה נכון בדבריהם, אך פשוט מרנין את הלב לראות איך כל פעם שיש סיכוי קל להתנעת התהליך המדיני, וכלל אין זה משנה אם כופפו לביבי את היד או לא, הציבור הישראלי מראה בסקרים שונים את כיסופיו לשלום ונורמליזציה, זאת אולי ההצלחה הקטנה של עשרות שנות פעילות פוליטית של גופי השמאל השונים. אין זו מציאות מספקת וגם לא מנחמת. יש חלק גדול בציבור הישראלי שלא מצליח למצוא כתובת פוליטית ומנהיגות לעמדותיו. במצב מתמשך זה מתנהל קרב מאסף ומתגונן בו הערכים ההומניים, הסולידרים האוניברסלים והדמוקרטים נמצאים כל העת תחת אש בעוד מגמות לאומניות, גזעניות והפחדות תופסות את מרכז הבמה.

קיים צורך חיוני לכך שתיווצר פלטפורמה שתאפשר לציבור רחב בארץ להזדהות איתה, לא עוד מפלגת שמאל שתחלוק את עשרת המנדטים. לא עוד קוריוז בדמות ממורקת שתפציע ערב הבחירות. קיים צורך אמיתי למסגרות חברתיות, פוליטיות שיוכלו ליצר הזדהות עמוקה ויהוו מסגרת זהותית לאותו ציבור רחב שחסר אותה כל כך.