מה בסך הכל רציתי? להצטלם לרשיון נהיגה בעמדת הצילום הקרובה ביותר למקום מגורי שבמקרה ממוקמת בחנות אופטיקה, לא סיפור. עושים פרצוף קשוח אך מבודח למצלמה, מקללים כשהתמונה יוצאת גרוע וממשיכים בשגרה. לא משהו מסובך, בטח שלא משהו שאמור לחשוף את העובדה שפתאום, לפני אמצע החיים, מגלה אדם שהוא בעל מום. כשהסוחר הציע לי לעשות בדיקת עיניים חינם, כבר הייתי צריך להבחין בחבל שהוא כורך במיומנות על צווארי, אך ניגשתי לגרדום ללא חשש. הרי מאז ומעולם היתה לי ראיה פנטסטית. חבריי בתיכוןאפילו הגדילו להגדיר אותה כביונית, לאחר שעיני הנץ שלי הבחינו במנהל מתקרב לפינת העישון שלנו ממרחק שאפשר לנו לדחוף את קופסת הנובלס למרחב מוגן. 

 

"מה זאת אומרת לא רואה?", גמגמתי, "יש לי ראיה מצוינת בדרך כלל, פשוט היום הייתי הרבה על המחשב". "אני בטוח שאתה צודק", גיחך המוכר תוך שהוא שולף מהמגירה זכוכיות בגדלים שונים, "אבל רק באופן היפותטי, אני אבדוק אם אני יכול לשפר עוד את הראייה המצוינת שלך. מה אתה אומר על זה?" הוא הניח את זכוכיות הפלא על עיני, "לא יותר טוב?", גיחך כשהבחין בהבעת התדהמה שהופיעה על פני בשעה שעולם חדש וברור התגלה לעיני. "תנסה לקרוא את המספרים עכשיו", פקד עלי. "שלוש, אחד, שמונה...", יריתי בקלילות, "תגיד לא הגדלת אותם קצת?".

 

 

בצעד כושל ירדתי מהכיסא. יכול להיות שהכל היה מיותר? התלונה שלי נגד ערוצי הספורט לפיה הם חייבים לחדד את איכות השקופית שמראה את זמן ותוצאת המשחקים, הניסיון להחליף סוללה בשעון הקיר שתלוי בביתי כי המחוגים קצת מטושטשים, המסך הדפוק של הסלולרי... יכול להיות הבעיה היא אצלי? אני, שכבר חשבתי להציע למגזין מדעי לכתוב עלי מאמר כמי שגבר על הגנטיקה וניחן בראיה מושלמת על אף שכל משפחתו סובלת מקוצר ראייה ברמה כזו או אחרת, נוכחתי לגלות שהמדע שוב ניצח. טבע ארור.

 

"טוב", לא הצליח הזבן המפולפל להסתיר את שביעות רצונו ממצוקתי, "בוא נבחר לך משקפיים". "רגע, רגע, רגע", ניסיתי לחזור לעשתונותיי, "אני לא יכול לבחור משקפיים בלי חברה שלי". אני אולי עיוור, אבל לא מטומטם. "זה בסדר", השיב מיד, "היא תאהב אותך גם ככה...".

 

עשר דקות לאחר מכן יצאתי מהחנות כשבכיסי 600 שקל פחות ("אחרי הנחה, מחיר פצצה", על פי האופטיקאי המדופלם) ובאמתחתי אקססורי נוסף שאני אוכל לשכוח, לאבד או לשבור. בדרך חזרה הביתה, הבטתי על הרי מנשה שבאורח פלא, התבהרו לפתע מהערפל שאפף אותם במשך שנים ופתאום נפל לי האסימון: מילא שהראייה שלי היא כבר לא מה שהיתה פעם (אחרי הכל המספר שלי הוא רק ¾-), מה שמטריד אותי באמת זה איך לכל הרוחות הפכתי לפראייר שבא לצילום רישיון ויצא עם משקפיים?