שני סיפורים

יתכן שזהו הגיליון האחרון של "במקום".
אספר שני סיפורים על עצמי ואולי בעזרתם אסביר מדוע היה חשוב לי להוציא את העיתון "במקום" ולעשות את יתר הדברים שאני עושה ביום יום.

איור: יעקב גוטרמן
מאת: אלי גורן / גבע

הסיפור הראשון: לפני 60 שנה הייתי חייל. בתחנה המרכזית בתל-אביב היו תורים ארוכים מאוד לאוטובוסים. היה תור נפרד לחיילים ונכים. התורים היו מסודרים בתוך מעקים מצינורות. בעומדי בתור של החיילים בא בחור צעיר ונדחף לפני נכה. בצורה אינסטינקטיבית תפשתי אותו מאחור והורדתי אותו לרצפה בהורדת זקיף. הוא הלך לאחור וכעבור דקה הרגשתי מכה חזקה בראש. כפי הנראה הוא מצא קרש, הכה אותי בכוח וברח. נאחזתי במשענת הצינור, התנדנדתי קצת וחזרתי לעמוד. הבחור נעלם. כל האנשים שמסביבי עמדו ולא נקפו אצבע.

הסיפור השני: לפני 40 שנה הייתי מפקד פלוגת מילואים ששרתה בחאן-יונס ברפיח. תפקידנו היה ללכוד מחבלים ולשמור על הסדר (לכידת המחבלים היתה בעזרת השב"כ). הבתים במחנה הפליטים בחאן-יונס היו בנויים כך: חצר שמחוברת לבית ובתוך החצר היו תרנגולות, תנור (טבון) ועוד. שער החצר היה נעול. אם נכנסת לחצר, אתה כבר בתוך הבית.

חיילי הקיפו בית כזה. לקחתי איתי חייל (ד"ר לכימיה) שסמכתי עליו. לקחנו סולם, קפצנו אל החצר, רצנו לתוך הבית ומצאנו את המחבל במיטה לוקח את אקדחו שהחזיק ליד מיטתו. אני הייתי עם עוזי דרוך ואצבע על ההדק. יכולתי להרוג אותו, אך במקום זאת בעטתי ברגלי והעפתי את האקדח מידו. אזקתי אותו חי באזיקים. אני זוכר עד היום את המקרה הזה, שקרה לפני ארבעים שנה (עברתי מאז עוד חוויות מלחמתיות). ואני שואל את עצמי, מה עבר לי בראש בעשירית השנייה הזאת שגרם לי לא להרוג אותו אלא לאזוק אותו חי.