בביתי הירוק שבצפון, הליכה מחדרי אל חדר האוכל ובעצם אל כל נקודה בקיבוץ לא ערכה יותר מ-10 דקות. נסיעה על אופניים קיצרה את המסע ל-3 דקות; בחווית התנועה הזו, האוויר הנקי והתפאורה הירוקה היו לעניין שמובן מאליו.

בביתי הנוכחי בירושלים, במסע מנקודה A ל-B מחליף את האוויר הנקי ערפיח סמיך, והתפאורה הירוקה מתחלפת בירוק של אגד.

 

חלק גדול מהיומיום שלי נדחס לתוך המלבן הארוך והירוק הזה. בכל בוקר אני מוצא עצמי מדדה אל תחנת האוטובוס הקרובה, עמוס תיקיות, מצלמה, מחשב וחצובה, ומחכה לחוויה המחשלת - "קו 19". אני עולה על הסיפון, ובתרגילי אקרובטיקה גמישים מצליח לשחרר יד ולהציג את תעודת החופשי-חודשי שלי לנהג. כאן מתחיל מסע מכשולים סבוך אל ליבו של האוטובוס, ואל המושב הפנוי שמחכה לי בקצה.

המסע יכלול התחככות חוזרת של צרור מטלטלי עם ראשיהם של יושבי המעבר, מה שיגרור סדרת התנצלויות בלופ (פא דגושה) מצדי. אני נוחת על הכיסא המיוחל, מהנדס את שלל חפצי על ברכי ומתפנה ליהנות מחווית המסע.

 

הכוונה במסע היא להתקדמות מנקודת ההתחלה אל היעד הסופי, אלא שהתקדמות כזו היא פעולה שמתרחשת מעט מאוד במהלך הנסיעה בקווי הבירה העירוניים. זרימת התנועה בעיר משולה לזרימת הדם בעורקיו של פגר טרי, שליבו עדיין בשלב פרכוסי גסיסה ומזרים מעט מן הדם. ניתן לתלות את השואה התעבורתית הזו בליקוי בתכנון העירוני או בעבודות על הרכבת הקלה שהקמתה תמשך שנות אלפיים, אך אני תולה את הזחילה הזו בתרבות הפקק הישראלית: אנחנו פשוט לא יכולים להתחיל את היום בלי תרכיז העצבים של פקק הבוקר. זוהי תופעת טבע - כמו נדידת ציפורים, מזג האוויר וערסים.

 

התהליך הממושך הזה יביא אותי בסופו של דבר אל האוניברסיטה, אחרי שמיציתי את חווית התמהיל הרב חושי שיש לקו 19 להציע. בימי הקיץ הבירה רותחת, ושמש מדברית חמה וצורבת תהפוך את קופסת הפח הירוקה הזו למעין שקית פופקורן לשימוש במיקרו. שטח פני גופם של הנוסעים מתרחב ומתפשט, איברים הנוגעים זה בזה מפיקים ליטרים של זיעה וכל מאסת האדם הזו נהיית לדבוקה אחת חמה ולחה.

בחורף, על אף מזג האוויר האירופאי, המצב גרוע פי כמה. החלונות סגורים (כי קר בחוץ), החימום המהביל עובד במלוא עוזו, תחלופת האוויר האיטית מאפשרת לכל נוסע להתענג על ריחות גופו של רעהו לספסל וצריכת החמצן הנמוכה משרה אווירה מנומנמת על כולם.

אל המצב הטראומטי הזה מתווסף פטפוטה הבלתי נלאה של הסטודנטית למדעי החברה שיושבת מאחור, הלהיט האחרון של עידן יניב מהנייד של תלמיד התיכון שממול ומלמולי הנבואה של המשוגע התורן היושב מעבר למעבר (יש בירושלים ה מ ו ן כאלה).

 

בהגיעו ליעדו, נשפכת העיסה האנושית הזו מבין דלתות האוטובוס כמו בגדים רטובים וחמימים היוצאים ממכונת הכביסה. וככה, במצב צבירה מסמורטט וחבוט אני פונה להתחיל יום לימודים חדש, מצטער על כך שבכלל טרחתי להתקלח בבוקר, כאשר אני יודע שמסע דומה מחכה לי בדרכי חזרה לביתי.

 

כנראה שאלה הם הדברים הקטנים שגורמים לי להעריך את מה שהשארתי בקיבוץ. אני אחליף בכל יום

אוויר חם וטחוב, מעברי אוטובוס צפופים ושיחת חולין רעשנית של סטודנטיות תגלית צפצפניות מארצות הברית במשב רוח נעים, שבילים ירוקים וציוץ ציפורים.