מחד, באת להודו כדי להיות לבד. והמרחק מהבית - משפחה, חברים וחברי הקיבוץ, אכן מדגישים את היותך לבד. מאידך- את לבד!!! כל שתעשי, עם מי שתעשי, כמה שתעשי ואיך שתעשי, אם בכלל תעשי, יהיה נחלתך בלבד. וזה שינוי משמעותי באורח חיינו הקיבוצי.

 

מה שמעניין הוא שהלבד שלך מתחבר מצוין עם הלבד של משהו אחר (אפילו אם אינו גד"שניק חסון). מה שמפתיע הוא שאחרי שתעשי מה שתעשי עם מי שתעשי כמה שתעשי ואיך שתעשי, או לא תעשי, בטוח שלא תתקלי במבטים של הכובסת ושל המחסנאית ובמבטים של מרכז הרפת ושומר הלילה של אותו הלילה. שגם אם אינם יודעים דבר, הם מביטים בך כממתיקי סודך. את גם לא תצטרכי להיכנס אל חדר האוכל בידיעה שאת מה שהם יודעים, יודעים כל החביירים ויודעים גם ההורים.

 

את לבד. עשית מה שעשית עם מי שעשית כמה שעשית ואיך שעשית, או כלל לא עשית. את כמה בבוקר, ולאיש סביבך זה לא איכפת. ומאחר ואין את המבטים של הכובסת ושל המחסנאית ושל מרכז הרפת ושל שומר הלילה של אותו הלילה, את חשה את הלבד. כאמור, הלבד שלך מתחבר מצוין עם הלבד של משהו אחר (אפילו אם אינו עובד במדגה), ועשית מה שעשית עם מי שעשית או שכלל לא עשית, ואת קמה בבוקר, ולאיש סביבך לא איכפת. ואין את המבטים של הכובסת ושל המחסנאית ושל מרכז הרפת ושל שומר הלילה של אותו הלילה. את חשה את הלבד, ושוב הלבד שלך עם הלבד של האחר... (אפילו עירוני), עשית או כלל לא עשית... את קמה בבוקר... לאיש לא איכפת... ואין מבטים. לא של הכובסת, לא של המחסנאית, לא של מרכז הרפת ולא של שומר הלילה של אותו הלילה. את חשה לבד. הלבד שלך עם הלבד של... עשית או לא עשית... ואת קמה בבוקר... ואת מתה שהשכן שלך בגסט האוס יזרוק איזה מבט, כדי שתדעי שלמשהו איכפת!