אוקטובר 2009. את המדשאות של בית היין בקיבוץ מעברות גדשו כמה מאות חובבי בירה. אפופי אדי האלכוהול ומעורפלי הכרה ציפו כולם להכרזה על הבירה אלופת התחרות. עשרות סוגים מגוונים של המשקה המוגז והנחמד הזה נמזגו לכוסות השופטים. ניתן היה למצוא שם בירות בוטיק ידועות שם מישראל לצד מותגים מובילים מכל קצות תבל, ביניהן "גינס", ו"מרפי'ס" הבריטיות, "שימאי בלו" הבלגית ועוד שמות שכבר מזמן הפכו למיתוס.

אך כשההכרזה על הזוכה הדהדה במערכת הכריזה נכונה לכל הבשלנים הוותיקים אכזבה כי הערב, משום מקום,

צילום: רן פרץ

 

הגיחה לה בירת ה"סמוק סטאוט אייל" של מבשלה קטנה וצעירה מקיבוץ גניגר העונה לשם Salara, וכסינדרלה אמיתית זכתה בתחרות כנגד כל הסיכויים. 

  

 

"האמת, שהמקור של הבירה הזאת היא בטעות שעשינו", מצטנע האיש שמאחורי הבירה, אריק סלרוב, בשעה שהוא מוזג לי כוס גדושה מגן העדן השחור שלו במרתף הבירות שבנה במו ידיו מתחת לחדר האוכל של גניגר. "באחת הפעמים שבישלנו את הסטאוט הייתה לנו תקלה חמורה. הגיע הנה ברומאסטר (מומחה בירות) מאוד מפורסם, ונתן לנו טיפ שכדאי לנו להרטיב קצת את השעורה, וככה הקליפה תישמר שלמה בזמן הטחינה ותגביר את הזיקוק. אז בבישול הבא עשינו כדבריו, אבל כשניסינו לטחון את השעורה הלחה המטחנה פשוט לא הצליחה לטחון אותה. שתבין, הכנת בירה זה תהליך מאוד מורכב שהטיימינג בו הוא מאוד חשוב, כי אם השלב הראשון מתפספס אז גם הבאים נדחים, והכול נהיה בהפוך על הפוך ויכול להידפק. התייעצתי עם השותף שלי, אופיר, והתבאסנו מזה שהכול נדפק ונדחה. היינו חייבים למצוא פיצוי לאיחור, אז בשתיים בלילה אספנו מאה קילו גרעינים והתחלנו לייבש אותם. זה היה תהליך של כמה שעות. ראיתי שהצבע שלהם השתנה, אבל אמרתי יאללה, הרי כבר אין לנו מה להפסיד עכשיו, בוא ננסה לבשל. כשטעמנו את הבירה היינו בשוק. יצאה בירה פשוט פגז. מאז אנחנו עושים בדיוק את אותו תהליך, וככה נוצרה הבירה שזכתה בתחרות".

  

כיום נראה סלרוב כישראלי לכל דבר, וחוץ מהמבטא הקל והמראה האקזוטי, לא ניתן לנחש שעד גיל 20 הוא אפילו לא העלה בדעתו שיגיע לבד לארץ זבת החלב והסטאוט.

הוא נולד בדושנבה, בירת טג'יקיסטן, לפני 37 שנים. אביו עסק למחייתו בגידול אבטיחים ומלונים, ומדי קיץ היה אריק הקטן יוצא אתו לשלושה חודשי עבודה במדבר של אוזבקיסטן, מרחק 300 קילומטר מביתו. את האבטיחים שהיו קוטפים מכרו בשוק, והיה בכך די כדי לאפשר למשפחה לחיות בכבוד. 

 

 

מה ששינה את התמונה היה נפילת ברית המועצות, שבעקבותיה התלקחה בארצו ב-1992 מלחמת אזרחים עקובה מדם. כמו רבים מבני גילו גויס סלרוב בעל כורחו לאחד הצדדים הלוחמים, והוצב עם עוד כ-900 צעירים נוספים לפקודתו של מפקד שטח, שבמקרה היה אחיינו של הגנרל העליון.

רבים מהמגויסים הנוספים סירבו, כמוהו, לקבל את רוע הגזירה, ורקמו בסתר תוכנית מילוט. אך מה שהיה אמור להיות בריחה שקטה הפך לאירוע חמור. בליל הבריחה לא התאפק אחד מהם ושיסף את גרונו של המפקד, דבר שהוביל להוצאת גזר דין מוות כולל למורדים. יחד עם בן דודו חצה סלרוב את הגבול לאוזבקיסטן, ובאמצעות קפיצה על רכבת משא הגיע עד לגבול אפגניסטן. שם פגשו השניים את הכוחות הרוסים, וחזרו אתם בחשאי לביתם.

 

סלרוב, שידע כי כוחות גדולים מחפשים אחר המורדים, הבין שעליו למצוא מסתור. כמי שגר כל חייו בלבה של שכונה יהודית, גילה לאחר חזרתו כי אחת מדירות השכונה עברה הסבה והפכה למטה חירום של הסוכנות, שנערכה להעלאה מהירה של היהודים מהמדינה הבוערת. סלרוב מצא בבית מקלט, ולאחר מספר חודשים, שבמהלכם עזר בעבודות השונות, החליט לעלות לישראל.

 

בתחילה נחת העולה הצעיר כמתנדב בקיבוץ מזרע, ומשם עבר לאולפן בעין דור. "כשהגעתי לישראל הייתי בהלם", נזכר כעת, "מצאתי פה אנשים מדהימים. למשל, המורה שלי באולפן בעין דור ידעה שאין לי פה משפחה, ומתוך טוב לב ואנושיות עזרה לי ודאגה לצרכים שלי. שתבין, בטג'יקיסטן לא היה מצב שמישהו זר יפתח את הלב שלו, או אפילו את הארנק שלו בשבילך. זה פשוט לא הסתדר לי בראש שדבר כזה יכול לקרות, ופתאום פגשתי את האישה הזאת, שגם אחרי שעזבתי הייתה שולחת לי עוגות ובאה לבקר. זה היה מדהים, כי ראיתי מולי אדם בלי אינטרס שסתם עוזר לי מתוך טוב לב, וזה לא רק היא, פגשתי פה עוד המון אנשים כאלה. זה הדהים אותי".

 

מוקסם מהמדינה החדשה החליט סלרוב להתגייס לצבא, אף על פי שכבר מלאו לו 22. הוא התנדב לשירות קרבי של שנתיים כלוחם בגבעתי, ובאותה תקופה התגורר כחייל בודד בקיבוץ שריד.

לאחר שחרורו ניסה קצת את מזלו באירופה והתארח בבתים של חברים שהכיר בישראל מתקופתו כמתנדב, אך הגורל משך אותו חזרה ארצה והוא מצא עבודה ברפת של קיבוץ גניגר. הכשרון המכני שלו נודע במהרה בקיבוץ, והאקונום הנצחי של הקיבוץ - אילן - החליט להעסיק אותו כאחראי אחזקה של המטבח, שם גם הכיר את מיכל שכבשה את לבו, ומיד ידע שמסע הנדודים שלו הגיע לסיומו. לאחר מספר שנים נישאו השניים, וכיום יש להם ילדה בת ארבע ועוד ילד בדרך.

 

 

נראה שיד הגורל מלווה את סלרוב כל חייו, ומכוונת אותו למקומות טובים ומוצלחים. גם לעסקי הבירה הגיע במקרה. "הכנת אלכוהול רצה אצלי במשפחה מדורי דורות", הוא מספר. "בטג'יקיסטן סבא שלי היה מכין כל החיים יין, ובהמשך גם ליקרים יותר חזקים, וזה היה יחסית תהליך פשוט. בירה מעולם לא ייצרנו, אבל זה היה המשקה של הבית שלנו. אימא שלי וסבתא שלי היו משוגעות על בירה, והיו שולחות אותי להביא להן את השתייה מהחנות. לא היו שם בקבוקים כמו שאתם מכירים, אלא צנצנות של שלושה ליטרים, שמהם היינו שותים. ככה גם אני התחלתי לשתות בירות ולאהוב אותן. אבל מעולם לא חשבתי שאייצר בירה כי זה היה נראה לי מסובך מדי".

"יש פה בחור מהקיבוץ בשם נדב. הכרנו כשהתחלתי להיות פה אחראי אחזקה בחדר האוכל. הוא עבד ברמפה, ונהיינו חברים טובים. הוא ממוצא סקוטי, ותמיד נמשך לבירות ודיבר על בירות. אחרי טיול באוסטרליה הוא חזר לקיבוץ בפול פאוור, במטרה לייצר בירה. הוא ידע שיש לי ידיים טובות ושאני מבין בחשמל ובבנייה של דברים, וביקש ממני עזרה. הכנו רשימה של כל הדברים שצריך, והתחלתי לבנות לו דברים מאולתרים. אתה יודע, מצאתי סיר ישן, ריתכתי אותו והתאמתי אותו לבישול בירה, הכנתי מתקן לשטיפת חביות ועוד כל מיני אלתורים שהתאמתי לצרכים שלו. התחלנו להיכנס לזה, דיברנו על להיות שותפים בעסק וקנינו שעורה, ציוד והכול. בוקר אחד הוא פתאום מגיע אליי ואומר לי שהוא חשב על זה, ובעצם אין לו ממש זמן לזה כי הוא מתחיל ללמוד ופה ושם, ובקיצור, לא מתאים לו. הוא הציע לי לקחת הכול ולעשות את זה בעצמי. זה העמיד אותי בדילמה, כי לא הבנתי כלום בבירה ולא ידעתי בכלל מה יהיה עם זה. התייעצתי עם אשתי ועם חברים, והחלטתי ללכת על זה".

 

"גם פה היה לי קצת מזל", ממלא סלרוב את הכוסות פעם נוספת, הפעם בבירת הביטר המתקתקה שלו, "עוד לפני שנדב פרש הוא רצה לקנות חבית ריקה, אז חיפשתי לו דרך האינטרנט, ומצאנו בחור בחיפה בשם ליאוניד, שמציע חבית למכירה. נסענו לבחור, והתברר שהוא בעל מבשלה מוכרת, שכבר מספקת בירה לכל מיני פאבים בחיפה. מדובר בבחור אוטודידקט בתחום הבירה שנחשב לאחד התותחים בארץ, אבל גם בן אדם שעד הרגע שהופעתי לו בחיים היה מתנזר מכולם ולא הסכים שייכנסו לו אנשים למבשלה מחשש שיגנבו לו סודות. בכל אופן, הוא שכנע אותנו לא לקנות את החבית כי אנחנו עוד לא בשלב של החביות, והסביר לנו שדבר ראשון אנחנו צריכים לנסות לייצר בבקבוקים. יצאנו ממנו בלי חבית אבל עם קשר טוב, וכשבאנו שוב למבשלה שלו עזרתי לו בכל מיני בעיות טכניות שמאוד הגבילו אותו. הצעתי לו דרכים לייעול, וסייעתי לו הרבה בתחום הטכני. בניתי לו מתקן לשטיפת חביות ומקרר ושיפרתי לו את כל תהליך הייצור. מאז הדלת שלו תמיד הייתה פתוחה בפניי לכל שאלה ובעיה. הוא לא ממש לימד אותי, אלא לימד אותי ללמוד על ידי זה שאמר לי בדיוק איזה ספרים לקרוא, נתן לי טיפים חשובים, ובזכות הניסיון שלו נחסך ממני הרבה מתהליך הניסוי והטעייה, שהיה עולה לי בהרבה זמן וכסף".

 

בהנחייתו של המומחה, ולאחר שלמד את התיאוריה על בוריה, ניגש סלרוב לבישול הראשון שלו כשפתח, איך לא, בבירה מסוג סטאוט. התוצאה הייתה מפתיעה, והכתה את ליאוניד בתדהמה. "הוא היה בהלם", מחייך סלרוב, "כי גם עשיתי מאה ליטר, שזו כמות אדירה יחסית לפעם ראשונה, וגם לא השתמשתי בשמרים יבשים או ברכז, אלא הלכתי לפי הספר, לפי איך שהמבשלות המקצועיות מכינות, עם שמרים שגידלתי תוך כדי מדידת חומציות של מים. לא רציתי לעשות קיצורי דרך. היה לי חשוב לדעת את התיאוריה בצורה מושלמת לפני שאני מתחיל במעשיי. אז למדתי טוב את כל השלבים, עשיתי הכנה טובה של כל הפרמטרים, וזה השתלם".

 

השמועה על הבחור שייצר בירה מוצלחת כבר בניסיון הראשון, עשתה לה כנפיים בקהילת בירות הבוטיק בישראל. "אחרי שקיבלתי פידבק טוב מהמומחים, הוצאתי את החביות בחג שבועות בקיבוץ. התגובות היו מדהימות, ואנשים באו והתלהבו. בעצם, זה נתן לי את הדחיפה להמשיך קדימה".

 

 

מעודד מההצלחה החליט סלרוב להרחיב את העסק. הוא הבין שלבד הוא לא יצליח לעמוד בכל המטלות שדורש התהליך התובעני הכרוך בייצור בירה וגייס לעניין את חברו הטוב, אופיר דרור, במקור בן שער העמקים, שכמוהו נישא לבת גניגר. דרור החליט להיכנס לשותפות מלאה, הן בצד הכלכלי והן בצד המעשי של התהליך. גם האקונום אילן, שעבורו צוות המזון בקיבוץ הוא כמו משפחה, הקפיד לעזור עד כמה שיכול, והעמיד לרשות השניים את אחד המרתפים השוממים שמתחת למטבח. השאר, כאמור, היסטוריה.

 

למרות השם החזק שהיה למותג עוד לפני התחרות, הניצחון במעברות הפך את Salara לכוכבת התורנית של עולם בירות הבוטיק וההצעות זורמות לפתחם של שני השותפים.

"יש לנו לא מעט הצעות, אבל אני לא רוצה לעבוד בשביל אף אחד", מסביר סלרוב. "הבירה הזאת היא הבייבי שלי, ואני רוצה שאני ואופיר נהיה תמיד אדונים לעצמנו. למסור אותה למישהו אחר זה יהיה כמו למסור את הילד שלך לאימוץ. אם מישהו יציע הצעה טובה לשותפות נשקול אותה בחיוב, אבל רק בתנאים שלנו".

 

גם מבחינת המבנה הולכים השותפים להשתדרג, כשהם עומדים על סף חתימת חוזה השכרה של בניין בקיבוץ, שאותו הם מתכננים לשפץ ולפתוח בו מבשלת בירה אמיתית, שתהפוך את התחביב לעסק מורשה, ותאפשר להם סוף סוף למכור את מרכולתם בצורה חופשית.

"אני רוצה שזה יהיה ברוהאוס", בוהקות עיניו של סלרוב, "אני ממש לא רוצה שזה יהיה פאב שימשוך כל מיני שיכורים שישתינו פה על עצים, אלא מקום מכובד שיפעל בשעות מוגדרות וימשוך אליו אנשים שמעריכים בירה ואוהבים אותה. המקום יהיה מחולק לשניים: המבשלה עצמה ומרכז מבקרים שיכלול מקומות ישיבה ובר יפה. יש לי תוכנית לפתוח סדנאות וחוגים ולהכניס את התרבות של הבירה לעמק. אני גם מתכנן לתת במה לבירות נוספות, שלא אני מייצר, ולפתוח את המקום בצורה מקומית לחברים ולאנשים מהקיבוץ, שיבואו לפה לראות כדורגל ולשתות בירה. אנשים גם יוכלו לקחת חלק פעיל בבישול. אתה רואה, תוכניות יש בשפע. אני לא יודע כמה מהן ייצאו לפועל, אבל זה הכיוון".

 

"אני ממש לא רוצה להשתגע. אני מכוון לסדר גודל של 3,000 ליטר בחודש, שזה שני מחזורים של 400 ליטר בשבוע עם התמחות בשני סוגי בירות עיקריים: הסטאוט, והפייל אייל, שיהיו זהות כל פעם, ועליהן יהיה המיקוד. לגבי הביטר עוד לא החלטתי. מלבד זה נעשה מדי פעם סוגים מיוחדים במהדורות מוגבלות לפי עונות ואירועים".

 

"בהתחלה היו אנשים שהתנגדו קצת, סתם כי יש תדמית רעה לבירה וחושבים שזה יביא צרות. אבל עם הזמן, יותר ויותר אנשים מבינים שזה עסק לגיטימי ורציני. בחגים אני משתדל לעלות לחדר האוכל עם כוסות בירה ולחלק לאנשים שייהנו ויבלו. בחגים יותר גדולים, כמו שבועות, אני פותח את הבר הנייד שלי והבירה נחטפת במהירות אדירה. אנשים בסך הכול מאוד מבסוטים ומפרגנים".

 

בשארית כוחותיי אני לוגם לגימות אחרונות מהכוס הנוספת שאריק מוזג. ההכרה כבר מעורפלת, אבל כנראה שעד שהעסק יקבל רישיון לא תהיה לי הזדמנות נוספת לשתות מהזהב השחור. שלוק אחרון... ואוו... עם בירה כזאת העמק הוא חלום מתוק במיוחד, מזל שהבאתי צלם שינהג בדרך חזרה.

 

 

 מחפש עבודה בקיבוץ ? לחץ כאן והצטרף לקהילת במקום.