מיה מירב, 37, נולדה ברחובות, גדלה בנתניה וחזרה לרחובות כסטודנטית ללימודי תזונה בפקולטה לחקלאות. עידו מירב, 34, בן יראון, בדיוק חזר מטיול אופנוע באוסטרליה ובמזרח כשפגש במיה. זה היה לפני שמונה שנים במסיבת סילבסטר בקיבוץ גליל ים. המפגש ביניהם התרחש אחרי חצות, כך שהנשיקה באה רק במסיבה שהתקיימה שבוע אחרי כן בקיבוץ יראון. מאז הם יחד, והיום יש להם מלבד שלושה ילדים (בני ארבע וחצי, שלוש ושנה) פרי אהבה נוסף: יקב משלהם, ענבא שמו.

מה שעושה את הסיפור שלהם מיוחד הוא שעידו ומיה לא רק הקימו יקב אלטרנטיבי בקיבוץ שבו קיים אחד היקבים הידועים ביותר בארץ, אלא שהם גם בעלי יזמות פרטית בקיבוץ שיתופי.

 

זה החל כשיום אחד באו לביקור בקיבוץ (באותה תקופה גרו ביישוב כמון שבמשגב. עידו למד הנדסת מכונות במכללת אורט בראודה, ומיה התרכזה בעיקר באימהות). יובל, אביו של עידו, התלונן על כך שסוכת הגפנים שלו הכזיבה, ובמקום לתת ענבי מאכל נתנה ענבים שאינם ראויים למאכל. יובל התכוון לזרוק את הפרי, אבל עידו ומיה החליטו לבדוק אם ייתכן שהענבים שאינם מתאימים למאכל מתאימים ליין. משהתברר שאכן כך הדבר, נסעו וקנו ציוד ראשוני וביתי להכנת יין, וערכו את הניסיון הראשון שלהם בייצור נקטר האלים.

 

"קיבלנו תוצר נוראי, חמוץ במיוחד", הם מספרים. "אבל זה היה לאחר שכבר קנינו את הציוד, אז החלטנו לנסות שוב בשנה הבאה".

 

הפעם הם לא לקחו סיכונים מיותרים, ובתמיכת היקב ביראון - יקב הרי גליל - קיבלו אישור לקטוף את הלקט שנשאר על גפני המשק, אחרי שהבוצרת סיימה מלאכתה. "הלכנו על כמויות קטנות וקיווינו לטוב".

 

בתיווכו של משה מירב, סבא של עידו שהוא יצרן יין ביתי, התחברו אל גבי סדן, היינן והיוזם הראשון של יקב יראון, אשר נתן להם תמיכה מקצועית כל אימת שנדרשו לכך. כמו כן, נעזרו גם בייננים המקצוענים של יקב הרי גליל.

 

 

"בתחילת הדרך קראנו לזה

"יקב המסדרון", כיוון שכל התעשייה

התנקזה למסדרון הבית שלנו בכמון.

כשעברנו ליראון, התחלנו לעבוד במבנה

יותר מתאים".

 

"בתחילת הדרך עוד לא היה לנו

מספיק ידע מקצועי, ונזקקנו ליד מכוונת. גבי נתן לנו את כל ההנחיות לפעולה ועצות חשובות, שהתאימו ליקב המתחיל שלנו. בין השאר, מומחי היקב העריכו עבורנו את איכות הענבים והתירוש, עד כמה כדאי להשקיע בו, וכן בדקו אם יש בו פגמים כלשהם ביין שהופק. המעבדה עזרה לנו בבדיקת שלבי התסיסה. בשנתיים הראשונות בכמון ייצר יקב המסדרון כמויות קטנות".

מיה זוכרת לילות שכללו דריכת ענבים ברגליים, כשהילדה הממאנת לישון בזרועותיה.

"בשנה הראשונה ייצרנו 70 בקבוקים, ובשנה השנייה 120 בקבוקים. אחרי בציר 2007 שהיה בציר גדול, החלטנו לקנות ציוד יותר רציני. אחי, שהתאהב ביין שלנו ורצה לאפשר לנו לגדול, החליט להשקיע בקניית הציוד, ובסופו של דבר אנחנו הוספנו כסף והשקענו בעצמנו סכום לא קטן. במקביל, מצאנו הזדמנות טובה לקנות מכלי נירוסטה לאחסון היין, ועידו בנה את מסחטת הענבים בעזרת כישורי המהנדס שלו; רכשנו פרסר (מועך ענבים) וכן שמרים, בקבוקים, תוויות, פקקים. כל ההשקעה הזו, כולל הענבים, עמדה על כ-50,000 שקל, ואז גם רשמנו את היקב כעסק מסודר".

 

"כשהיינו צריכים להחליט היכן להקים את היקב המתפתח, האפשרויות היו גבעת עדה, ליד הוריי, כמון או יראון. שוב הנסיבות השפיעו. עידו, שסיים את לימודיו, קיבל הצעת עבודה מצוינת בפלסן, המפעל של סאסא, ואנחנו החלטנו לעבור לגור ביראון. זו הייתה השנה השלישית לפעילותנו. באותה שנה כבר נתנו קפיצה רצינית, וייצרנו 1,500 בקבוקים".

 

הם עדיין קטנים מכדי להיקרא יקב בוטיק, ובעגה המקצועית הם נקראים יקב "גראז'".

בשלב הזה החליטו, כי עליהם ללמוד ולהתמקצע, ועברו קורס הכנת יין הרחק מהבית, ביקב שורק במושב טל שחר. "נסענו לקורס פעמיים בחודש, במשך כמעט שנה. זה היה מבצע. הרבה שעות של היעדרות מהבית. את הילדים היינו משאירים אצל ההורים שלי, שגרים באמצע הדרך, בגבעת עדה, ומבחינתנו זה היה זמן איכות של שנינו לבד".

 

היין שלהם מיוצר מענבים שמגיעים מכרמים ברחבי הגליל העליון, והוא מכיל בעיקר קברנה סוביניון וקצת פטיט סירה או מרלו. עם ההצלחה גדל הביקוש, והשנה הם כבר ייצרו 2,000 בקבוקים.

חלק מהיין שהם מייצרים נועד לצריכה עצמית שלהם ושל המשפחה המורחבת, הרוב נמכר גם ליחידים, אבל בעיקר לבתי העסק המקומיים, שמאוד מפרגנים לתוצרת מקומית. "דרך היין גילינו את תרבות היין הגלילית, והתמיכה הרבה מצד יקבים מקומיים מחממת את הלב. הרבה מסעדות מקומיות מגישות בעיקר יין גלילי, אבל גם בחיפה בחנות Special reserve או בטבעון, ב"אמנות הבשר", ניתן למצוא את הבקבוקים שלנו". הם כבר מספיק מוכרים כדי להציגם באירועי מזון גליליים, כמו פסטיבל מזון ויין שנערך במצפה אבירים.

 

ביומיום הם עובדים לפרנסתם - עידו מהנדס מכונות במפעל פלסן, בקיבוץ סאסא, ומיה מורה למדעים לתלמידים מחוננים בתל חי ובשלומי. בנוסף, מיה לומדת בטכניון הוראת מדעים. אל התחביב המשכר הם מתפנים בשעות אחר הצהריים והלילה, וכמובן, בסופי שבוע.

עידו: "אנחנו הצטרפנו אל הקיבוץ כתושבים. מיה אוהבת את הקיבוץ ואת חיי הקהילה, אבל ממש לא מתחברת לאידיאולוגיה השיתופית של יראון".

מיה: "בערב שנערך לרגל 60 שנה ליראון ביקשו ממני לשאת דברים, הסכמתי ואמרתי לחברים שקשה לי לקבל את מעורבות הקהילה בחיי הפרט, או את הנושא של עבודה ללא תמורה. גרתי בחיי בכל מיני מקומות בארץ. ביישובים קטנים, ביישובים גדולים, קהילתיים פחות או יותר. אני מאוד אוהבת את חיי הקהילה, אבל אני לא אוהבת את התערבות הקיבוץ בחיים הפרטיים, את הפגיעה בחופש שלי לבחור מה טוב בשבילי".

"דווקא אני אוהבת לבשל בבית. לחבר

קיבוץ זה יוצא מאוד לא כלכלי. התקציב

שלו מאוד מוגבל, ולא שווה לו להוציא על

מצרכים לבישול בבית, כשעל האוכל

בחדר האוכל הוא משלם בלאו הכי

באמצעות הקופה המשותפת".

"העניין הוא שהכול מגיע להגבלת החופש

שלך. אתן לך דוגמה, לגבי חופשת הלידה שלי. בלידה השלישית החלטנו להתחלק בחופשת הלידה, אני הייתי שישה שבועות בחופשה, ואז חזרתי לעבוד, ועידו השלים את ששת השבועות הבאים. כשהגיע הקיץ, מאחר שאני עובדת חינוך ויוצאת לחופשה ארוכה, חזרתי הביתה לטפל בתינוקת. לו הייתי חברת קיבוץ, אני חושבת שזה לא היה מתקבל כמובן מאליו. לי ברור שכל אימא צריכה לפעול על פי מה שנכון לה בענייני גידול הילדים. קשה לי לקבל את זה, שהקיבוץ מחליט עבור החברים בנושאים כל כך אישיים".

 

"בשבילנו יראון זה בית. יש כאן הרבה חבר'ה בגילנו, שלושה בני כיתה של עידו חיים פה. לילדים זה גן עדן כמובן, הם יכולים ללכת לבד לכל מקום. אני כמעט שלא דואגת להם. הירוק בעיניים, המפגשים החברתיים, אפילו סתם לשבת לאכול מול חברה בחדר האוכל".

"אני דווקא מתחבר יותר בקלות לקיבוץ כפי שהוא, אבל בנוגע ליקב התחלתי להרגיש בבעייתיות".

"בנינו את היקב שלנו בעשר אצבעות, השקענו בו הרבה מאמץ, שעות אינספור וכסף פרטי. נגיד שהיינו נכנסים לחברות, מה היה קורה עם היקב? בקיבוץ שיתופי אתה לא יכול להיות בעל עסק פרטי".

 

 

מעמד התושבות שנוי במחלוקת ביראון, ויש חברים שקוראים להגבלת זמן התושבות. "אם זה יקרה, אנחנו ודאי ניאלץ לעזוב, אבל אני מקווה שהדברים יסתדרו, ושביראון ימצאו את הדרך לאפשר לכל אחד לחיות על פי דרכו. אני רואה אותנו ממשיכים לחיות פה. בונים פה בית". כעת הם גרים בבית בשכונה מעורבת – חברים ותושבים, צעירים ומבוגרים, משפחות ורווקים. יש בשכונה גם שלוש משפחות שנקלטו לאחרונה.

 

סיגל וסרמן, מזכירת הקיבוץ, מיישרת את ההדורים ומרגיעה. היא מספרת כי קליטתן של משפחות צעירות היא חלק מהאני מאמין, המונח בימים אלה על שולחן העבודה שלה כמזכירת הקיבוץ. "אנחנו בחרנו לעסוק בצמיחה דמוגרפית מכל סוג שהוא. טוב לנו לראות את הבנים שלנו חוזרים הביתה, זה מרומם את הלב, וחשוב לנו לראות את בתינו הומים מתינוקות. ודאי, שהרצוי היה שבנים יחזרו כחברים מן המניין, אבל אנחנו מבינים שקיימת שונות, ועל כן מחפשים את הדרך לאפשר להם לחיות איתנו. בימים אלה אנחנו עסוקים בפיתוח תהליך, שיאפשר קליטה לתושבות באופן שיתאים גם לאורחות החיים בקיבוץ".

 

ביראון עסוקים במלוא המרץ בקליטה. השנה נקלטו מספר משפחות לחברות מן המניין, והקיבוץ גם עוסק בקליטת בני גרעינים (גרעין משימתי וגרעין צב"ר). בנוסף, חזרו לאחרונה לעסוק בתכנון הקמתה של שכונה קהילתית, נושא שדורש הרבה עבודת בית, שכן מדובר בניסיון די חדשני בהיותם קיבוץ שיתופי. ובנוגע ליקב ענבא, הגם שמדובר ביזמות פרטית, נפרדת לחלוטין מן הקיבוץ, מציינת וסרמן בנחישות: "לראות את הבנים שלנו מצליחים, זו הצלחה שלנו".

 

שאלת הגדרת המעמד בקיבוץ נשארת תלויה ועומדת, נכון לעכשיו - ללא פתרון ברור. משפחת מירב הצעירה מוצאת את הדרך לשלב בין העולם של מעלה לעולם של מטה.

בשישי בערב מיה ועידו ממהרים הביתה להתארגן לארוחת השבת עם כל המשפחה. אין ספק, שיין לא יחסר בארוחה המשפחתית הזו.