אם בשעת בוקר מוקדמת, באזור המוסך, ראית דמות המכוסה כולה בבגדים מוזרים, מכנסים בצבעי הסוואה של יחידת קומנדו מזרח-אירופאית, מעיל דובון מימי מחסן-ילדים, כובע צמר שחור מימי פעולות התגמול המכסה את כל הפנים מלבד זוג עיניים קטנות, ולרגע חשבת שבטעות נכנסת לאתר הצילומים של "שובם של לוחמי הנינג'ה", או שבדרך לג'וליס נתקלת באיש לא גבוה עם אף ואוזניים מחודדים, עיניים קטנות ומלוכסנות, מצנפת בד על הראש העונה לשם ננטפון, ולרגע חשבת שהחזירו את הסדרה המיתולוגית "הקטקטים" - אז בשני המקרים טעית, היו אלה התאילנדים.

 

תאילנדים עובדים בקיבוץ כבר יותר מעשר שנים ואף פעם לא זכו לכתבה רצינית. אולי אם היו חברי כנסת, פרוייקט וילות או מתכון לעוגת שוקולד, היו מקבלים קצת יותר תשומת לב. מכיוון שזכיתי לעבוד איתם בקטיף אפרסמון וגם להיות בארצם כמה פעמים, החלטתי לכתוב כמה שורות על התאילנדים ועל חייהם בקיבוץ.

 

העובדים התאילנדים שמגיעים לכאן באים בדרך כלל מאזור האיסאן שבדרום מזרח תאילנד. זהו אזור שלא בורך בנופים האקזוטיים של האיים, שכיות החמדה של בנגקוק או האוויר הצלול של הצפון. גם תיירים, שהם מקור ההכנסה הגדול של המדינה, לא מגיעים לשם, למעט כמה רווקים מערב אירופאים נואשים.

 

ענפי היצוא העיקריים של האזור הם אורז, נהגי טוק טוק ובנות מתבגרות – אך אנשי האיסאן מאד גאים במוצאם, בעיקר בעובדה שהם אמינים וניתן לסמוך עליהם, בניגוד לתושבי בנקוק הנוכלים (לטענתם).

לשם השוואה בניהם לבין שאר תושבי תאילנד הם נותנים את אנשי נגבה ביחס לאנשי כפר עזה. את עזה הם מכירים מדיווחים סלולאריים ישירים של עובדי נתיב העשרה, כל אימת שנוחת שם קאסם.

 

עוד בתאילנד עוברים העובדים סינונים ומיונים קפדניים, אם כי בדיקה גרפולוגית לא נעשית [כי לא כולם יודעים לכתוב]. הם מגיעים מכמה ערים וכפרים מרוחקים, לכל אחד מהם רקע אחר ואופי שונה, אך כולם חולקים את אותה מטרה, כולם שותפים לאותו רעיון וחולמים את אותו החלום - לקנות אוטו כמו של עידן (מנהל הגד"ש).

 

כל העובדים של נגבה עברו את הבחינות כחוק וכדין, [גם הבחינות התאורטיות וגם המעשיות הועברו בתאילנדית], למרות שלכמה מהם נדרשו יותר טסטים [בלי לנקוב בשמות כמובן] מלאחרים. ועד כמה שזה נשמע תמוה, הם כן למדו שיש עוד הילוכים בטרקטור חוץ מהרביעי.

 

כדי לתקשר עם התאילנדים צריך למצוא את אותו אחד מביניהם שמבין עברית או אנגלית והוא מסביר לכולם. רצוי להכיר גם כמה מילות מפתח בתאילנדית, אך בדרך כלל השפה העיקרית היא מין בליל של עברית, אנגלית, תאילנדית, שפת הסימנים, שפת הגוף, ציורים, פנטומימה, וכל מה שיכול להעביר את המסר, במחילה מכבודם של אבשלום קור ומיסטר קשטן, על שלא תמיד שומרים את חוקי הדקדוק בהטיית הפועל לעבר מתמשך. משפט טיפוסי יישמע בערך כך: "after אתם לאכול, אתהgo מוסך".

בשפה התאילנדית יש משמעות רבה להגייה של המילים, לדוגמא: גם המילה "רחוק" וגם המילה "קרוב" הן - מאק, אך ההגייה של רחוק היא-מאאאאאאאק וקרוב- מק.

לתאילנדים קשה לבטא את האות ר' ובמקומה הם אומרים ל'. למשל נתיב העשרה בפיהם זה נתיב אסלה.

 

התאילנדים אוכלים פעמיים ביום, פעם אחת ב 11 בבוקר ופעם בסוף העבודה. אין אצלם ארוחות ביניים, נישנושים, בראנצ'ים ומאנצ'יז. עיקר המזון הוא אורז בשר וירקות. את זרעי הירקות הם הביאו עימם מתאילנד ומגדלים אותם בחלקה קטנה ליד מגוריהם. את הבשר הם קונים פעם בחודש. בגלל מחירי השחיטה של הרוכלים האשקלונים הם ניסו למצוא דרכים חלופיות להשיג בשר.

כשהגיעו התאילנדים הראשונים עוד לא היו הוראות מפורשות של חברות כח האדם בנוגע לכלבים, וכנראה שהכלב של נ' [שם בדוי], שילם על זה בחייו, לאחר שכנראה מישהו לקח את המושג hotdog באופן יותר מדי מילולי. אכילת כלבים נהוגה יותר בקמבודיה, אך היא לא זרה לכמה אזורים באיסאן הקרובים לגבול.

 

לפני לא הרבה שנים הם הציבו במטע מלכודות לארנבות ולחוגלות, וגם בנו רוגטקות לצייד ציפורים. אך לאחר שעובדי המטע הסבירו להם יפה שבישראל נהוג לצוד רק במקומות המיועדים לכך, כמו הסופרמרקט או האיטליז הקרוב, ויתרו התאילנדים על הרגליהם מהבית למען הסדר הטוב והמשך השהות בארץ הקודש.

 

 

לפני כמה חודשים חברו התאילנדים של נגבה לאלה של משואות יצחק, וקנו ביחד פרה מהרפת של משואות, אותה הם שחטו בעצמם. זה היה פתרון טוב, יותר טוב מהבשר הקפוא במחיר המופקע, אך מאז עלו מחירי הפרות והקשיים הבירוקראטיים שמערים משרד החקלאות הופכים את העסקה לבלתי משתלמת.

 

השילוב של אוכל טוב, עבודה פיזית, חיים בטבע וסדר יום קבוע, נותנים את אותותיהם. התאילנדים לא מכירים את המושגים 'כרס', 'דיאטה' או 'לחץ דם' [ולא רק בגלל שהם לא מבינים עברית]. יום אחד הוזעק אחד מעובדי המטע לאחר שתאילנדי הוכש ע"י צפע, כשהגיעו לבית החולים אמר הרופא שהכל בסדר והגוף כבר התגבר על הארס. גם כשמגיעות שפעות החורף, בתאילנדים זה לא נוגע, לעיתים רחוקות מישהו מהם חולה וכשזה קורה, בדרך כלל לוקח להם יום אחד להבריא.

 

עברו 10 שנים מאז שהגיעו ראשוני התאילנדים למטע ומאז אביב חדש הגיע, ניצנים נראו, הענף פרח, התנאים הבשילו, והפירות לא איחרו לבוא. [ונטיעות חדשות בדרך].

עד כאן ממש על קצה הצ'ופסטיק.

אז אם תעברו ליד המטעים אולי תצליחו לראות את התאילנדים ואם תהיו שקטים אולי תצליחו לשמוע את נ' שורקת לכלבה האבוד...