כניסה לקהילת במקום
 
דואר אלקטרוני
 
סיסמה
 
שכחת סיסמה?
 
 
משתמש חדש?
 
 
לוח עבודה בקיבוץ.png
 
 
 

על השחיקה

דף הבית > אקטואליה >  על השחיקה
 
 
 

השחיקה במעמדם הערכי והציבורי של הקיבוצים, כמו גם תהליכי ההפרטה שעברו, החלישו את לכידותם ויכולת התארגנותם, החשובים כל כך לשימור הכוח הפוליטי. כיום, את מחוז הקיבוצים במפלגת העבודה, כמעט ו"לא סופרים" ובמרצ המצב לא שונה בהרבה. אם לא יקרה נס אלקטורלי, צפוי שלראשונה בתולדותיה, לא יהיה בכנסת אף חבר קיבוץ. 

מאת: עזרא דלומי
איור: יעקב גוטרמן

שלוש טראומות ציבוריות-תדמיתיות חוותה התנועה הקיבוצית בשלושת העשורים האחרונים. מן הסתם היו אולי עוד כמה, אבל השלוש הללו זכורות לי היטב.

הראשונה – נאום "המיליונרים עם הבריכות" של מנחם בגין בבחירות 1981, שהלהיט עוד יותר את הרוחות בקרב עיירות הפיתוח ובמה שנהוג היה לכנות "ישראל השנייה", נגד הקיבוצים. זאת היתה פגיעה ציבורית אנושה, שלא היתה מתרחשת, לפחות לא בעוצמות שבהן התרחשה, אלמלא נפלה על קרקע תחוחה.

שנתיים קודם לכן, סיימתי את תפקידי כרכז "גרעיני עודד" – מיזם שגייס בני קיבוצים לשנת שירות בעיירות פיתוח – וכבר חשתי באווירת העוינות, שניצניה ניגלו במהפך של 1977. בעיירות הפיתוח לא אהבו את ההתנשאות הקיבוצית, את הרצון להתנדב אצלם ובעיקר לא את הכתבת אופי ההתנדבות. בגין ניצל באופן ציני תחושת קיפוח מצטברת לצרכיו הפוליטיים: הוא זרע פיצול בציבור וביזה את השבט הקיבוצי כדי לגרוף מנדטים.

המקרה השני – הוא אירוע בלס, באמצע שנות השמונים, שנות האינפלציה הסוערות. מדובר בפעילות פיננסית של התנועה הקיבוצית בשוק האפור. בתקופה ההיא, האינפלציה אכלה במהירות את ערך הכסף והיה צריך להגן עליו. רבים מצאו בבורסה כתובת לכך, גם הקיבוצים. אלא שמנהלי קרנות בתנועה הלכו עוד צעד: לא רק להגן על ערך הכסף אלא גם להרוויח עליו, ומה שיותר. לעשות זהב מכסף. וכך, הם הפקידו אותו בידי דוד בלס, שנחשב לאשף פיננסי, שפעל בשוק האפור. סופה של הפרשה בברוך גדול, שבלע עשרות מיליונים מכספי התנועה וחשף התנהלות פיננסית הרפתקנית של אנשים שעד אז נשאו ברמה את דגל עבודת האדמה והייצור.

האירוע השלישי – הוא הנדלניזציה של קרקעות הקיבוצים. זה קרה באמצע שנות התשעים, כאשר התנועה, ביוזמתה, החליטה, להכניס את הקרקע החקלאית למשוואת הסדר חובות הקיבוצים ולהפכה לסחורה. המחשבה היתה שהקיבוצים יוכלו לעבור ממעמד של חוכרים למעמד של בעלים, ובבוננזה שתיפול לידיהם – יחזירו את חובותיהם לבנקים. את המהלך הזה הובילו בעיקר קיבוצי המרכז – אלו שלאדמותיהם יש ערך נדלני גבוה – שגררו אחריהם את קיבוצי הפריפריה בסוג של "נוהל שכן". קיבוצי הספר, "אלה ששומרים על הגבול", שלהם לא היה צפוי רווח, אם בכלל, מנדלון אדמותיהם, היו השכפ"ץ של קיבוצי המרכז. המהלך הזה נתקל בהתנגדות של גורמי ציבור רבים, סוכל בבג"ץ והיום, ברוב הקיבוצים הוא תקוע – וכיוצא מכך שיוך הדירות – בסבך של מחלוקות עם מנהל מקרקעי ישראל, ללא מוצא קרוב. תנועה ששרה שיר הלל לשיבה לעבודה החקלאית – אל "אימא אדמה", יצרה סביב שיבה זו תרבות, חגים, כתבה עליהם שירים וספרים - החליטה לעשות תנועת פרסה ולמכור את "האימא שלה".

***
הטראומה הראשונה היתה מתוצרת חיצונית. לא התנועה הקיבוצית יזמה אותה, היא היתה ניצול הזדמנות של פוליטיקאי ציני. הטראומה השנייה והשלישית הן מתוצרת עצמית. בשני המקרים מדובר בשבירה של קודים ערכיים בסיסיים שהיוו את הדנ"א של התנועה הקיבוצית ושסביבם היא מותגה: עבודת הכפיים במקרה הראשון; הקשר לאדמה במקרה השני. הקיבוצים בגדו בערכים אלה וכתוצאה מכך חיבלו בדמותם שלהם כפי שהתעצבה בתודעתה של החברה הסובבת ובעיקר בין אוהדיהם.

מכירת אימא אדמה, על פי תוצאותיה יכולה להיחשב לסוג של "גילוי עריות", שאחריו מופר כל הסדר הקיים "במשפחה": בנים עוזבים תובעים את חלקם בשלל וקמים על קיבוציהם; המשפחה (התנועה) שבה התרחש האירוע, מוקעת בציבור ומאבדת ממעמדה; בתי המשפט נדרשים לאין סוף דיונים בסוגיה, ללא פתרון. כך כבר כמעט עשרים שנה.

זה לא שאסור לסחור במניות; זה לא שאסור לנדלן קרקע חקלאית, שהרי גם נס ציונה ופתח תקווה היו פעם פרדסים. הבעיה היא בחדווה שבה התנועה הקיבוצית אצה רצה לעשות זאת: בלעג של הפיננסיירים הקיבוצניקים, שהם "עושים בחודש", את מה שעובדי השדה עושים בשלושה חודשים; ביוזמה של החקלאים עצמם לנדלן את אדמותיהם בפרץ של רצון התעשרות, ולא ככורח וכאילוץ, בעקבות דרישה של המדינה.

***

ברקע השחיקה במעמדם הציבורי, התנהלו בקיבוצים תהליכי הפרטה שהחלישו את הלכידות הפנימית, המעיטו בחשיבותה של יכולת ההתארגנות, ההכרחית כל כך לשימור הכוח הפוליטי והעצמתו. את מחוז הקיבוצים במפלגת העבודה, שהיה פעם הגדול והחשוב במחוזות, כמעט ו"לא סופרים" כיום. הצעתה-דרישתה של היו"ר שלי יחימוביץ', לבטל את ההצבעה במחוזות, ולבחור את כל הח"כים ברשימה ארצית, תביא לכך, אם לא יקרה נס אלקטורלי, שלראשונה לא יהיה במפלגת העבודה אף ח"כ חבר קיבוץ. גם מרצ לא תכניס לכנסת חבר קיבוץ, לאחר שאבו וילן נדחק למקום לא ריאלי. לראשונה בתולדות המדינה לא יהיה בכנסת אף חבר קיבוץ. ספק אם הקיבוצים היו נבעטים כך אלמלא היה מעמדם הציבורי כה מדורדר.

יותר משחשוב אם וכמה חברי כנסת יהיו לקיבוצים, חשובה השאלה איך מתחברת התנועה הקיבוצית מחדש לחברה הישראלית, כדי לשוב ולהוות בה גורם רלוונטי-ערכי-מוביל. העדרם של הקיבוצים מן הכנסת היא תוצאה של תהליך, לא סיבתו.

הבעיה היא בחדווה שבה התנועה הקיבוצית אצה רצה לסחר במניות: בלעג של הפיננסיירים הקיבוצניקים, שהם "עושים בחודש", את מה שעובדי השדה עושים בשלושה חודשים