משבר אמון עמוק בין התנועה הקיבוצית והחברה הישראלית

מאת: אלי גורן / גבע

יש משבר אמון עמוק בין התנועה הקיבוצית והחברה הישראלית. בין סימני המשבר הרבים אפשר למנות את היחס של מנהל מקרקעי ישראל והפרקליטות למדיניות הקרקעות בקיבוצים ויחס מפלגת העבודה ומרצ לערך האלקטוראלי של הקיבוצים. יש פער עמוק בין הדרך שבה אנחנו רואים את עצמנו כחברה ערכית ובין הדרך שרואים אותנו אחרים.

המשבר התחיל מהתפרקות החיים המשותפים בקיבוצים וההפיכה מחברה שבה חברים מאמינים ומתחשבים אחד בשני לחברה שבה הכסף בכיס נהפך לדומיננטי. גישה זו, יחד עם קומבינות שונות שקיבוצים עשו עם הקרקעות, הן שהביאו את בג"ץ הקרקעות של ה"קשת הדמוקרטית המזרחית". מכירת מפעלי הקיבוצים וחלוקת הכסף לכיס החברים והפיכת החברים משותפים ובעלי בית לשכירים הוסיפו לכך. תרמו לכך גם היחס לגמלאים, ההפרטות הקיצוניות שנעשו בקיבוצים, שיוך דירות והורשת דירות, תפיסת חופי כנרת ועוד ועוד.

נוכל לתקן במידת מה את התדמית, קודם כל בעיני עצמנו, ביום שנקצר את יריעת החברות בתנועה לאלה שמגשימים ערכים של אחריות משותפת; שלא מספסרים בקרקעות ומבינים שהקרקע היא של המדינה ולא שלהם; לאלה שמתייחסים לפנסיונרים לפי אמות המידה שהציג פרופ' איתן ששינסקי ומקדישים לפנסיה אחוז מסוים מהשכר הממוצע בקיבוץ; שלוקחים אחריות משותפת על החינוך, הבריאות והסיעוד. מי שלא עומד בקריטריונים האלה יישאר מחוץ לתנועה.

במבחן התוצאה כשלה שלי יחימוביץ' כאשר דווקא בעת שהתנועה הקיבוצית מותקפת כל כך היא לא ידעה להבטיח לה נציג מתאים במפלגת העבודה לכנסת.