כניסה לקהילת במקום
 
דואר אלקטרוני
 
סיסמה
 
שכחת סיסמה?
 
 
משתמש חדש?
 
 
לוח עבודה בקיבוץ.png
 
 
 

נקודת ארכימדס

דף הבית > אקטואליה >  נקודת ארכימדס
 
 
 

יכולת ההתארגנות והבסיס הרעיוני המשותף שיש למטה השיתופי ולמעגל הקבוצות יכולים להוות נקודת משען עליה ניתן לבנות, יחד עם בעלי ברית, כוח פוליטי ראוי ולהשיב לקיבוצים לפחות מעט מן ההשפעה העצומה שהיתה להם פעם בזירה חשובה זו

מאת: עזרא דלומי
בתמונה: אסתי קירמאיר בכינוס של מפלגת העבודה. נאבקת על זכויות עובדים, חינוך והאופי התרבותי של העיר (צילום: מפלגת העבודה)

היום זה יכול להישמע הזוי. הנורמה. לא תקציב אישי, אלא נורמה. שני זוגות נעליים לשנה לחבר, ארבע חולצות לשנה, שלושה זוגות מכנסיים. במקום כסף, נותנים מצרכים בחלוקה שווה. כך זה היה פעם, עד לפני כמה עשורים. לא נתנו תקציב, נתנו מצרכים. לא קנית, קיבלת. אחר כך, בהדרגה, החליף הכסף את המוצרים, הנורמה הפכה לתקציב, עד בואו של התקציב הכולל, שבו הכל-הכל כלול. סוג של משכורת, אבל שוויונית. טועה מי שחושב שאת שיטת "הכל כלול" המציאו המלונות בתורכיה. אנחנו היינו קודם.

אלא שהנורמה לא נקבעה רק למוצרים חומריים, היתה נורמה גם ל"מוצרי רוח". ארבע הצגות (מתוך שבע שהוצעו) בשנה, שני ספרים, קונצרטים... האוטו של המועצה היה מתייצב, החברים עולים עליו ונוסעים לעיר הקרובה לראות ולשמוע. הקיבוץ נותן, אז לוקחים.

לכאורה, זה נורא בולשביקי. מחליטים בשבילך מה לראות (טוב, יש קצת בחירה), מתי לראות, היכן לראות. מי שואל אותך? אלא שלמטבע הזאת יש צד שני: כמה חברים רואים היום ארבע הצגות בשנה? יש להניח שלא רבים: צריך להזמין כרטיסים (יקרים נורא), להיכנס לאוטו, להיקרע בחיפושי חנייה. בקיצור, כבר עדיף לראות טלוויזיה.

אין ספק, זאת הדילמה הקלסית בין מטרות ובין אמצעים: אני מניח שרבים יסכימו שלראות הצגות תאטרון זו מטרה ראויה; אני מניח שהרבה פחות יסכימו כיום לאמצעים – ארגון, סידורים ובחירת רפרטואר "מלמעלה". בדילמה הזאת האמצעים "ניצחו" – החבר קיבל את הכסף לכיסו והוא מחליט מה לקנות, מה לראות מה לעשות. התוצאה, אני משער, היא שרוב החברים רואה פחות הצגות.

נזכרתי בסיפור הזה על רקע הבחירות המתקרבות. למי שלא זוכר, אספר שבעבר למחוז התק"ם במפלגת העבודה, וכך גם לקיבוץ הארצי במרצ, היה מעמד על. המחוז הקיבוצי היה הגדול והמשפיע ביותר. זה קרה בגלל שבתנועה הקיבוצית היו הרבה יותר חברים, אבל גם ובעיקר משום שההתפקדות היתה מאורגנת. בתנועה ייחסו חשיבות רבה להשפעה הפוליטית ולכן דמי החברות במפלגות - גם ברפ"י ובד"ש בשעתן – היו משולמים במאורגן על ידי הקיבוצים, או לפחות סובסדו על ידם. וכך, כמו בשיעור ההתגייסות ליחידות המובחרות בצה"ל, היה כוחם היחסי של הקיבוצים בפוליטיקה פי שלושה וארבעה מגודלם. המטרה – ראויה. האמצעים? בעבר הם היו מקובלים, היום לא. התוצאה: מחוז הקיבוצים במפלגת העבודה וכוחם של הקיבוצים בפוליטיקה בכלל התכווץ לאין שיעור. אפשר ובכנסת הבאה כבר לא יהיה אף חבר/ת כנסת מקיבוץ. רק לחשוב שבאמצע שנות השבעים 10% (12 ח"כים) היו חברי קיבוצים... כמו בעניין ההצגות, החבר קיבל חופש בחירה מתוך קידוש האמצעים וכמו בעניין ההצגות התוצאה היא אותה תוצאה – פחות השפעה פוליטית.

בזירה הפוליטית לפחות, חופש הבחירה המוחלט סופו שהוא פגע גם במפריטים, שרובם רואים בו ערך עליון, שהרי כוח פוליטי מעניק יכולת גם להיאבק על זכויות בקרקע טרם שינוי ייעודה, על אופן שיוך הנכסים, על מכסות מים, על מחירי החלב ועל עוד נושאים הקרובים ללבנו, סליחה – לכיסנו.

תוצאות תהליכי ההפרטה הקיצוניים שעברו על החברה הישראלית עוררו בקרב חוגים רבים את המחשבה ש"צריך למתוח המושכה וקצת לקחת חזרה", ככתוב בשיר החביב על ליפא העגלון. לקחת חזרה פירושו ליצור איזונים חדשים בין אמצעים למטרות, בין הפרט לחברה, בין חברת הצריכה לצרכי החברה. בנושאים ציבוריים, כמו בזירה הפוליטית, אין סתירה בין השניים. יכולת התארגנות שהפרט מכפיף לטובתה מעט מרצונו ומחופש הבחירה שלו, יכולה, בסופו של דבר להיטיב עמו.

בקרוב תתקיימנה בחירות פנימיות במפלגות ואחר כך בחירות כלליות. בזירה הזאת יש לקיבוצים השיתופיים ולמעגל הקבוצות יתרון ביכולת ההתארגנות וההשפעה. להתארגן, להחליט במשותף באלו מועמדים הקרובים לנו בהשקפותיהם לתמוך, הוא מעשה לגיטימי וראוי. גופים גדולים ומאורגנים הם גופים מחוזרים ובעלי יכולת השפעה. תנאי הכרחי לכך הוא שיהיו בקיבוצים הרבה חברי מפלגה. תנאי הכרחי לכך הוא יכולת התארגנות וכריתת בריתות כדי ליצור מנופים שיקדמו מדיניות סוציאל-דמוקרטית, של חתירה לצדק חברתי ולשלום. לפחות כאן, מה שטוב לכלל הוא בדרך כלל גם טוב לפרט.

מנהיגה נולדת

אני ממליץ בחום לבחור את אסתי קירמאיר לכנסת. קצת "קידום מכירות" לטובת מישהי מאוד ראויה
מחוז ירושלים הוא אחד הפעילים והתוססים במפלגת העבודה. המון אנשים צעירים, המון פעילות, בתוך ומחוץ לעיר. הם נאבקים על זכויות עובדים בעיר, על אופייה התרבותי, על מערכת החינוך שלה, על הכול הם מקיימים סמינרים, יוצאים להפגנות ומרחיבים את השורות. מודל לחיקוי.

על הפעילות הזאת מנצחת אסתי קירמאיר בת ה-33, אמא לשתיים. היא נמצאת בכול: גם חברה בקבוצת חורש, שהיא חלק ממעגל הקבוצות וגם בחוג יסו"ד (ישראל סוציאל-דמוקרטית), שהוא המיץ של המיץ של מה שנחוץ כדי להצמיח תנועת עבודה ראויה. לפני שבוע נפגשה החבורה הירושלמית המצוינת הזאת כדי להתגייס למען בחירתה של אסתי ברשימת העבודה לכנסת. כולם, כאיש אחד, תמכו בה. התגייסות מרשימה.

למה אני כותב את זה? כדי להמליץ לכם לתמוך באסתי קירמאיר ברשימת העבודה לכנסת. למה אני ממליץ? כי אני מאמין שזה לטובת מפלגת העבודה וגם מאוד-מאוד לטובתנו. ואם זה נראה לכם כמו קידום מכירות, אז אתם צודקים. זהו קידום מכירות של "מוצר" שאני מאוד מאמין בו. לא. לא "מוצר", אלא חזרה מן הצרכני לצריך. חזרה לנורמה, אתם יודעים.


להתארגן, להחליט במשותף באלו מועמדים הקרובים לנו בהשקפותיהם לתמוך, הוא מעשה לגיטימי וראוי