|
|
|
הקיבוצניק הלא וירטואלי
דף הבית > דעות >
הקיבוצניק הלא וירטואלי
הקיבוצניקים אצלנו אינם וירטואליים. הם קיבוצניקים אמתיים מאד. אצלנו, כמו בעשרות אחדות של קיבוצים אחרים
איור: יעקב גוטרמן
מאת: אסף אתר / חצרים
ב"במקום" האחרון התפרסם מאמר של פלג מור ממעוז חיים תחת הכותרת ״הקיבוצניק הווירטואלי״. מאמר עצוב, מיואש, חף מכל גאווה מזויפת על ״השינוי שהציל את הקיבוץ״.
יש הרבה מאד אמת עצובה בדבריו של פלג. אכן, פסה לה "העבודה העצמית" וחצר הקיבוץ מלאה שכירים. חזרה למקצועות האוויר? לא בטוח. גם בקיבוץ המשתנה, המתיישן, הרוב המכריע של החברים מתפרנסים ממקצועות שאינם מקצועות אוויר. אולי לא בחצר הקיבוץ. אולי לא בעבודת כפיים. אבל עבודת מהנדס במשרד איננה "מקצוע אוויר". גם המורה והגננת אינם עוסקים בעבודת כפיים.
בכל זאת חוטא המאמר בחטא נפוץ מאד: חטא ההכללה. "הקיבוץ הופרט", "הקיבוצים נכשלו", "חדרי האוכל בקיבוצים נסגרו", "חצר הקיבוץ ריקה מחברים" וגו'.
אז שיהיה ברור: לא כל הקיבוצים אותו דבר. הקיבוץ שלי איננו דומה למעוז חיים (חס לי מלפגוע בכבודו של מעוז חיים! לטוב ולרע אנחנו לא דומים!) סאסא איננו דומה ללוחמי הגטאות וכן הלאה.
בקיבוץ שלי חדר האוכל (נטול קופה רושמת) הומה חברים כל ימות השבוע. הפרלמנטים של הבוקר מתפקדים כמימים ימימה. בארוחת הצהרים צריך לחפש מקום לשבת. נוכחות החברים בארוחת הערב היא כנראה לא משהו, אבל הגרעין והאולפן ממלאים את החסר. אכן, בארוחת הצהרים הומה חדר האוכל גם בשכירים! המדרכות רוחשות חיים. הכל-בו הומה חברים. במרפאה יש תור של חברים. אצל סדרן הרכב תמיד יש מישהו. בחדר האוכל יש שכירים, אבל אין קבלן, ויש חברים שאפשר להציק להם. תמיד אפשר לפגוש נויניקים (חברים) בחצר. בחדר האוכל מכינה חברה ארגז מזון לחברים (חברים!) העובדים באסיף החוחובה, ואגב, בשוטף מוחזק הענף הקשה הזה על ידי חברים עם חיזוק של שכירים. כך גם הרפת הגדולה וכו׳ וכו׳. אצלנו לא צריך לחפש חברים בחצר. החצר הומה חברים! אגב, אין הרחבה.
בקיצור, קיבוץ חי ותוסס. קיבוץ!
שינוי שיתופי
אנחנו לא לבד. יש עוד קיבוצים לא מעטים כמונו. יש עשרות קיבוצים שיתופיים, תוססי חיים קיבוציים "כמו פעם"! למעשה, לא ממש "כמו פעם".
הקיבוץ השיתופי משתנה כל הזמן. משתנה, לא מתפרק מערכיו. העולם השתנה. הקיבוץ גדל והתבגר, למד מהניסיון, התאים את עצמו לזמנים, לחברה הסובבת. אנחנו כבר לא חברה שמגדלת ירקות וחיטה, פרות ותרנגולות. את אדמת הטרשים כבר סיקלנו, את הנגב כבר כבשנו, כבר הבאנו אליו מי קלחין; את פולי החוחובה למדנו לאסוף באמצעות מכונות, את הפרות אנו חולבים במכון חליבה וכבר הפסקנו לחרוש בעזרת פרידות – איש אחד בתוך קבינה ממוזגת על טרקטור ענקי עושה את עבודת החריש הסיזיפית של פעם. למדנו שבלי תעשייה אין לנו קיום והקמנו את התעשייה הכי מתקדמת בארץ. המפעל שלנו גדל והוא מעסיק מאות עובדים ואף אלפים. כך פסה לה "העבודה העצמית". אפילו אם רצינו, איננו יכולים להיות "כמו פעם". כמעט כל חבר וחברה מחזיקים בתואר אקדמי. זאת איננה נסיגה משום דבר ולא חזרה למקצועות אוויר. זאת קידמה מבורכת. ראוי לנו להיות גאים בכך שאנו כנראה החברה הכי משכילה בארץ! הצעירות שלנו למדו עבודה סוציאלית, פסיכולוגיה והנדסה – הן לא ממש רוצות להיות מטפלות. נכון, זאת בעיה – באין ברירה מסרנו את החלק הארי של עבודת הטיפול בילדים לשכירות. בוועדת לומדים התור ללימודי תואר שני הולך ומתארך. הצעירים כבר לא מגיעים לעבודה בקיבוץ בגיל 21 אחרי צבא. הם מגיעים (אם בכלל) לקיבוץ אחרי שנה-שנתיים טיול בחו"ל ושלוש-ארבע שנים באוניברסיטה או בטכניון. גם הגרעינים מחו"ל מגיעים אחרי האוניברסיטה, עם תואר אקדמי בכיס.
8 משפחות נקלטות מחכות בקיבוץ להשלמת תהליך הקליטה. כולם "אקדמאים". לא הנכונות לעבודה חדלה, המבנה האנושי של החברה שלנו השתנה.
נכון. מה שהיה פעם מוקצה, היום הוא נורמה: כל בוקר יוצאים כמה עשרות חברים את חצר הקיבוץ ונוסעים לעבוד בחוץ. למשל, הפסיכולוגים והעובדים הסוציאליים. אבל כמה מאות נשארים לעבוד בבית! ככה זה אצלנו, אינני יודע איך זה במעוז חיים.
ה"חדר" נהפך ל"דירה", המטבח הפרטי השתכלל והוא מתחרה עם חדר האוכל על ארוחת הערב. החברים כבר לא מתלבשים כמו פעם. הם נוסעים לטייל בחו"ל (לא פעם בעשרים שנה), בארון המפתחות מחכה מכונית לכל דורש בכל שעה, ברכת השחייה (זאת של בגין!) היא קנאת כל הסביבה. את הכול הרווחנו ביושר, בעבודה! ואין משכורת! רק תקציב שוויוני לכולם, על פי גודל המשפחה. לימודים אקדמיים הם על חשבון הקיבוץ באחריות ועדת לומדים. אין מכוניות פרטיות, יש ארון מפתחות. אין בנייה פרטית, אין שיוך דירות, יש פנסיה (שעוברת כמובן לגזבר הקיבוץ). ו... יקצר המצע.
אז מה השתנה? אכן – רבים בתוכנו נעשו שכירים "בחוץ" ומנגד, נאלצנו להביא לתוכנו שכירים מבחוץ. חלק מזה הוא מחיר ההצלחה, חלק מחיר הקידמה וחלק סתם נסיגה ערכית. זה בהחלט לא משמח. יתכן שזה מעציב רק את הוותיקים בעוד הצעירים מסתכלים על המצב החדש כעל מצב נורמלי. זה רחוק מאוד מנסיגה אל מקצועות אוויר. זה לא רוקן את חצר הקיבוץ מחברים. הקיבוצניקים אצלנו אינם וירטואליים. הם קיבוצניקים אמתיים מאד. אצלנו, כמו בעשרות אחדות של קיבוצים אחרים.
| | אחרי כתיבת הדברים שלמעלה נודע לי על מותו של פלג מור. אני משתתף בצער המשפחה והקיבוץ. אין בדברי שום דבר ביקורת על המנוח, שלא הכרתי אותו. שמתי לב שהוא מביע כאב על המצב שהוא תאר. חבל על איש צעיר שהלך לעולמו בטרם עת. | |
בחדר האוכל מכינה חברה ארגז מזון לחברים (חברים!) העובדים באסיף החוחובה, ואגב, בשוטף מוחזק הענף הקשה הזה על ידי חברים עם חיזוק של שכירים
אין משכורת! רק תקציב שוויוני לכולם, על פי גודל המשפחה. לימודים אקדמיים הם על חשבון הקיבוץ באחריות ועדת לומדים. אין מכוניות פרטיות, יש ארון מפתחות
|