כניסה לקהילת במקום
 
דואר אלקטרוני
 
סיסמה
 
שכחת סיסמה?
 
 
משתמש חדש?
 
 
לוח עבודה בקיבוץ.png
 
 
 

אומן פלסטי

דף הבית > ארט גלריה >  אומן פלסטי
 
 
 






אברהם סדרינס  נולד בארגנטינה בשנת 1948. 
בוגר בית הספר לגרפיקה בבואנוס איירס. עלה לישראל בשנת 1970 והצטרף לקיבוץ גזית, בו הוא חבר עד היום. 
השלים לימודיו בבית הספר לאמנויות בתל-חי.
התערוכות הראשונות שהציג עסקו בנושא המשפחה.

אברהם: "עולם המהגרים היהודים מטורקיה בארגנטינה היה עולם משפחתי הקרובה. כילד ספגתי את הסיפורים על הקהילה שחיה והתקיימה עד מלחמת העולם השניה. תקופה זו היתה מיוחדת באוירה שלה – חיים חופשיים ופשוטים. סיפורי העבר הגיעו אלי בילדותי, חשבתי ודמיינתי אותם בכמיהה וגעגועים למשהו טוב שנעלם ואיננו עוד. סיפורים אלו אני מנסה לספר לילדיי שנולדו בארץ, באוירה ובהווי הקיבוציים, השונים כל כך משלי. החיפושים אחרי המחשת התקופה הולידו סידרת תמונות על המשפחה. לצילומים המנציחים רגעים מאושרים של משפחתי, הוספית במשך השנים, צבעים שהם פרי דמיוני. כל זה על מנת לנסות להחיות ולחיות עבר רחוק ובלתי מושג." 

ראיון עם אברהם סדרינס ראיין איתן קליש / גזית

ש: אברהם, איך אתה מגדיר עצמך, מורה, אמן פועל?
קודם כל לפרנסתי אני עובד במפעל הקיבוצי "פלזית". חוץ מזה, בשביל הנשמה שלי, אני יורד כל יום לסטודיו שלי... לצייר, תמיד יש משהו לעשות. מכיוון שקיבלתי סטודיו גדול, אז פתחתי סדנה. בסדנה יש ילדים מהקיבוץ, ילדים מבחוץ, מבוגרים מהקיבוץ ומבחוץ. בקטע הזה אני מתפקד כמורה. אבל זה לא משהו חדש – כל השנים עשיתי חוגים ולימדתי גם בבית – ספר.
אני חושב שיש לי מה לתרום כמורה. אני מסוג המורים שלא מקפיד עם תלמידיו. אני חושב שלכל אחד יש את "הייחוד הפנימי שלו", והכי חשוב זה לגלות אותו.
איך הגעת לעיסוק באמנות, מהסתכלות בעבודותיך נראה לי שקיבלת חינוך אמנותי מאד יסודי...? 
אבא שלי עסק במסחר בחפצי אמנות עתיקים, ללא מודעות אמנותית עמוקה, אבל משהו כנראה חילחל אלי וגם אל אחותי שעסקה ועוסקת בציור. ואולי זאת נטייה שישנה בגנים שלנו. בגיל 13 זכיתי במקום שני בתחרות ציור בבית הספר, ואז התחלתי להיות מודע לכשרון שלי.אני בחרתי ללכת ללמוד בבי"ס לאמנות, למרות התנגדותו של אבא, כי בעיני משפחה ספרדית: "אמנות זה לא מקצוע", לכן הייתי צריך לצאת לעבוד ולממן בעצמי את רוב שכר הלימוד, כי אבא לא הסכים לממן את הלימודים האלה. בבית- הספר הזה למדתי מגיל 15 – 18. עבדתי כל יום מ-6.00 עד 14.00 והייתי מסיים את הלמודים ב-22.00. לא היה לי לא קל להשתלב שם, כי הגיל הממוצע היה גבוה משלי, אבל בסוף מצאתי את מקומי והשתלבתי יפה. כל מה שאני יודע היום בא משם. למדנו שם אנטומיה, צבע, דיו, קומיקס. כל פעם למדנו שלב נוסף, וכך במשך כמעט 4 שנים.
ש: אז איך הגעת לקיבוץ?
לקיבוץ הגעתי דרך התנועה. כל השנים האלו, במקביל ללימודי האמנות, הייתי בתנועה שנקראה "בדרך". היינו תנועה ציונית, שמטרתה היתה להגיע לארץ ולקיבוץ. בארץ שלחו אותי למכון למדריכים, ואח"כ חזרתי לתקופה קצרה להקים את התנועה באורגוואי. אח"כ עליתי ארצה עם אורית, אשתי והגענו לקיבוץ גזית. בכל התקופה הזו המשכתי לעסוק באמנות.
לא רצית להיות אמן מקצועי?
לא ממש. אני רציתי להיות גרפיקאי. בארגנטינה התחלתי עם זה, בתחנת שידור בטלוויזיה ובמשרד פרסום שפתחתי במשותף עם עוד שני חברה', אבל בקיבוץ זה ירד מן הפרק. מכיוון שבאותה תקופה הייתה חשובה הקליטה דרך העבודה, וזה לא איפשר לי לממש את החלום. רק אחרי כמה שנים חזרתי לעסוק באמנות בקיבוץ.
האם אתה משתייך לזרם כלשהו באמנות?
לא. אני מצייר בצורה ריאליסטית, וזה זרם רחב מאד וכללי מאד באמנות. בשנות השמונים ניסיתי לבנות את עצמי כ"אמן פוליטי",להצטרף לקליקה מסויימת, אבל ירדתי מזה. זה לא התאים לי. כמובן שיש תחומים שיותר מרגשים ומעניינים אותי, וזה מתבטא בכך שמדי פעם אני יוצא עם סידרת ציורים חדשה. אני אוהב מאד את האימפרסיוניסטים. כמו כן אני אוהב את הזרם של ה"ארט-דקו" והזרם שנקרא "ארט-נובו". חוץ מזה אני אוהב מאד קומיקס. הז'אנר הזה היה מאד מפותח בארגנטינה. הם הקדימו בזה את ארצות הברית. אני גם מלמד וגם עושה קומיקס בעצמי.
האם הוספת ללמוד אמנות גם בארץ?
בשנות השמונים יצאתי ללימודים שלוש שנים בתל-חי, אבל מכיוון שהקיבוץ היה במצב כלכלי קשה נאלצתי לחזור אחרי שנתיים לקיבוץ. כך נשארתי ללא תואר, אבל אחרי הלימודים האלו זכיתי בהכרה כאמן ע"י התנועה הקיבוצית. עשיתי באותה תקופה תערוכה וקיבלתי תואר "מועמד לאמן" ואחרי שנה קיבלתי את התואר "אמן".
ש:האם וממי אתה מקבל פיד-בק?
אני מרגיש כל השנים שאני מקבל פיד-בק טוב מחברי גזית, החל מהתפאורה הראשונה שעשיתי בשנות השבעים, ועד היום. הפיד-בק אפילו נעשה יותר טוב עם השנים. יש חברים שבכל הזדמנות יגידו מילה טובה. יש גם אמנים שמפרגנים אחד לשני (לא כולם), שניגשים להגיד מילה טובה. לי יש קשר טוב כמעט עם כל האמנים בגזית. אני אוהב לעזור להם, ועושה את זה באהבה. גם הסטודיו המרווח שאתה רואה פה, הוא ביטוי ליחס הטוב כלפי, בגזית. 
איך האמנים בגזית שורדים ללא ימי עבודה, וללא תקציבים?
תראה, אני חושב שקיבוץ ללא אמנים הוא קיבוץ מת, וקיבוץ שלא משקיע באמנים הוא קיבוץ גוסס. אבל אנחנו יודעים שזאת הייתה החלטה תנועתית להפסיק את התמיכה באמנים בקיבוץ והיום אין באף קיבוץ תמיכה כזו, ואין אפילו מחוייבות לתת סטודיו לאמן. אז המצב הוא שכל אחד מנהל מלחמה אישית. למזלי בגזית הולכים לקראתי ואני מקבל את כל התמיכה החומרית שאני זקוק לה. למעשה אני מממן את פעילותי אמנותית דרך הסדנה והתלמידים שלי. זהו ההסכם עם המזכירות, שהכסף הזה הוא אך ורק לצרכי הסדנה ולצרכי האמנותיים. אני עושה את הפעילות בסדנה אחרי העבודה בלבד. אבל אני יודע שלא זה המצב אצל כל האמנים בגזית, ויש כאלו שמצבם יותר קשה.
ש: האם החיים בקיבוץ מיטיבים עם עבודתך האמנותית, או להיפך?
למה להיפך? מיטיבים בהחלט. על הפירגון דיברנו לפני-כן. נכון שאנחנו בפריפריה וזה בעיה. אבל בכל זאת ערכתי כבר מעל עשרים תערוכות, גם אזוריות וגם במרכז. ובד"כ באו אלי, ולא אני רצתי אחריהם. כלומר, אם אתה טוב יגיעו אליך (וסליחה על חוסר הצניעות). 

תערוכות:
1990 תערוכת יחיד במועצה אזורית עמק יזרעאל.
1992 תערוכת יחיד במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן באשדות יעקב.
1993 תערוכת יחיד בבית ארגנטינה בירושלים.
1996 תערוכת יחיד בגלריה "צוותא" תל-אביב.
1997 תערוכת יחיד באולם האזורי במגידו.
1997 תערוכה ניידת באזור הצפון והמרכז.
1999 תערוכת יחיד במתנ"ס כפר תבור.
2000 תערוכה קבוצתית במועצת הפועלים בעפולה.
2005 תערוכה קבוצתית בגלריה לאמנות "מצודת חוקוק".