קצת פחות מששים שנה אני רואה מדי בוקר את השמש זורחת, מאירה ומעירה את גבע. לעתים עננים מכסים אותה. לעתים קרניה מאירות בעדם. בכל אחד אשר נולד או גדל בגבע נשאר משהו מגבע לכל החיים.

אחרי שסיננתי את הקרניים, את האותיות ואת המילים הרבות שראיתי ושמעתי במשך כל השנים הללו, אני נזכר בבני-ישראל שיצאו ממצרים ורצו לחזור לסיר הבשר ולעבדות במקום לצאת ולהיות עם חופשי. אכן, התורה העמידה את סיר הבשר ואת העבדות בצד אחד ואת היציאה לחרות, לחופש ולצדק מצד שני.

יתכן שמשהו מן הדילמה הזו עומד בפנינו היום. גבע כולה שייכת כיום לחבריה בלבד ללא שותפים. מפעלי התעשייה: "בקרה" והמפעל לקילוף שקדים, גידולי השדה, המטעים, הדיר, הרפת, כל המפעל החינוכי הגדול ומפעלי התרבות, כל אלה הם של חברי גבע בלבד.

בגבע כיום כל חבר – חזק וחלש, צעיר ומבוגר, ילד וזקן – יכול ללכת זקוף קומה כל חייו מבלי שמישהו ייתן לו קצבאות, פנסיות ומשכורות.

לא כולם מסכימים עם דרך זו, אך היא נותנת את הבסיס לחופש ולצדק אמתיים. אולי גם לזה התכוונה התורה.

היות וברכתי לגבע היא אישית, אני מקווה שהשאיפה לחופש ולצדק, על כל המגרעות שבהם, תגבר על הרצון להשתעבד לסיר הבשר.