פעמיים בשבוע, בדרך כלל בשני ובחמישי בשעות הערב המוקדמות, אני נשברת. השבירה כוללת בכי במקלחת, התעמתות עם טל – האחראי והאשם הבלעדי, שבגללו בכלל באתי הנה - והכרזה מלאת פאתוס בקול רועד ש"לא יעזור גם אם יעברו אלף שנה. כאן זה לא הבית שלי".
"אני יודע בדיוק למה כל כך קשה לך לחיות בקיבוץ שהוא לא הקיבוץ שלך", החליט טל יום אחד לגאול אותי מיסורי ולספר לי את כל האמת המרה על עצמי.
צילום: יואב כרמון
"קשה לי להיות לא מקומית. אני חייבת להיות מקומית", מחיתי בבכי מעורר רחמים.
"אני יודע למה את חייבת להרגיש מקומית", הוא אמר. "כשאת מקומית את בשליטה מלאה ואת יכולה להרשות לעצמך הכל. פה אף אחד לא מכיר אותך ואת חייבת להיות נורא נחמדה לכולם. זה מה שכל כך קשה לך". ברור שהתעצבנתי וסובבתי אליו את הגב, אבל האמת, אולי יש דברים בגו. אולי.
נכון, זה לא פשוט להיות כל הזמן נורא נחמדה. אבל יש עוד דברים שקשים לי בלהיות לא מקומית. בקיבוץ שלי אני אמונה על הפולקלור המקומי כמעט כאילו הייתי אני בעצמי בין החלוצים שהגיעו באישון לילה לחירבת קרקרע בנובמבר 38, ואותתו לקיבוץ השכן את האיתות המיתולוגי "אינכם לבדם במשמורת הצפון, יחד נסלול את הדרך לבאים". אני מכירה את שמות הותיקים וגם יודעת לקשור אגדות אורבניות על אודותיהם (מי היה עסקן ופרזיט, מי היתה נואפת. הרי אלה הדברים שמרכלים עליהם בקיבוץ), אני יודעת לספר איפה הוקם הצריף הראשון ומה שכן פעם במבנה חדר האוכל של היום, אני יודעת לציין את התאריך המדויק בו נראתה לראשונה רועת העיזים הבדואית הזקנה והמוכרת לכל בשל ביקוריה התכופים במרפאת הקיבוץ, ואני בהחלט יודעת מי אח של מי ובן של מי ודוד של וגיס של, ונזהרת שלא להעיר הערות קצ'קאיות בנוכחות מקורבים. וכאן, בקיבוץ החדש הזה, אני לא יודעת כלום, וברמה האישית אין שום דרך לצאת מזה טוב חוץ מאשר לנצור את לשוני ולא לרכל יותר לעולם על איש. זה, כמובן, לא יתאפשר.
וחוץ מזה מפריע לי שאני לא מכירה את הסיפור ההיסטורי של
המקום, את שמות הגרעינים שמהם התקבצו המייסדים, את
התמונות של הימים הראשונים, את השמות של הנופלים בלוח
הזיכרון ואת הכינויים של המקומות שרק המקומיים מכירים.
אני יכולה ללמוד את כל אלה כמובן, אבל המחשבה הזאת לא
מעודדת אותי, להיפך; איכשהו, ברמה אפלה וקמאית
(ואני מבינה שבאופן רציונלי גם די מטופשת) אני מרגישה
בוגדת לנסות ולהתערות במיתולוגיה המקומית, שאינה
ושכאילו לא תהיה לעולם המיתולוגיה שלי.
ומה יקרה אם נשאר פה, אני תוהה, מה אם בסוף נבחר
להשאר וכאן אגדל את הילדים שלי? איך אעביר להם מורשת
ומסורת של המקום, בלי להרגיש מקומית?
האם נגזר עלי לחיות את חיי כחוצנית?
טל אומר, וצודק, שתפיסה קיצונית כזו לא משאירה לי הרבה ברירות: לחיות בקיבוץ שבו גדלתי, או לא לחיות בכלל. זה באמת נשמע קצת קיצוני, אני מסכימה, אבל אני עדיין מוטרדת. ולכן בינתיים אני מגייסת את כל הסבלנות שיש לי במאגרים, ומחכה לראות מה יקרה קודם: או שאני אגרום לאיזו מייג'ור פאדיחה קיבוצית כשאערבב בין פרטים או בין אנשים מתוך חוסר שליטה בחומר, או שמתישהו ארגיש פה בבית.