לפני מספר ימים ישבתי בפגישה עם איש מקצוע, שאחראי על מחנות הקיץ היהודיים בצפון אמריקה. הוא בא לשוחח איתנו על הדרכים השונות לייעל את צורות השיווק של המחנה. עיקר ההתמקדות שלו הייתה בפרסום המוצר, והוא חזר והסביר לנו שעלינו להיות פתוחים לדפוסי ההתנהגות החדשים של הדור הצעיר. הוא המליץ לשמור על הערכים הבסיסיים, אך לשנות את הדרכים המתודיות בהתאם לחידושים הטכנולוגיים השונים.

אז קמה אישה מהועד, ואמרה שחלק מהשינויים האלה לא תואמים את הצורה שבה אנחנו רוצים שהילדים ייתחנכו. היא נתנה לדוגמא את העובדה שמוסיקה בימינו מושמעת באופן פרטי דרך אוזניות קטנות היישר אל תוך אוזנו של הצעיר, בלי שאף אחד יחלוק זאת איתו.

"בימינו מוסיקה הייתה חוויה משותפת, מכנה משותף, טריגר למערכות יחסים ודרך ליצירת אוירה, אני לא רוצה לעשות חוג מוסיקה במחנה שבו כל ילד יקשיב לאיי-פוד שלו ויבהה בשמיים...!" היא אמרה, ופתאום היא לא נשמעה לי זקנה. פתאום עלתה בי מחשבה מעניינת: עד כמה נתחדש? על מה נוותר? ומה ירויחו הילדים?

יצאתי מהישיבה עדיין מהרהרת במה שהיא אמרה. לא רק שאנחנו מאזינים לבד למוסיקה - אנחנו גם רואים סרטים לבד, רוקדים ביחיד, אוכלים לבד ושותים קפה על הבר - עם עצמנו.

 

אבא שלי מצא לא מזמן תיבת מכתבים שהייתה שייכת

לסבא שלי מתקופת הלימודים שלו באנגליה. בתוכה,

פרט לחפצים אישיים ויומנים, היו גם מכתבים מסבא שלי

אל אבא שלו - סבא רבא שלי - שישב בארץ, מתגעגע

לבנו הסטודנט. מכתביו נפתחים במילים "אבא יקירי",

ומתארים עד לפרטים הקטנים מה הוא עושה ביום יום,

את מי הוא פוגש, היכן הוא שותה תה, איזה אופרה יצא

לראות. אבל אפילו יותר מרגשות מכל אלה הן המחשבות

שהוא חולק עם אביו. מחשבות שעוברות בראשו בזמן

כתיבת המכתב, אך מגיעות אל אביו באיחור של חודש!

הידיעה שאין כל דרך אחרת בה יכול היה אבא שלו

לחלוק איתו את החוויות, דחפה את סבא שלי לתאר כל דבר מנקודת מבט אישית.

 

 

אני מתארת לי את סבא שלי משלשל את המכתב אל תיבת הדואר האדומה - המכתב אל אביו יקירו, ויוצא לרקוד עם בת זוג כשברקע מוסיקה שמתנגנת מתקליט שחור, להנאת וכל החדר. היום המצב שונה לגמרי. אני, בצד השני של האוקיינוס, יכולה לשלוח תמונות דיגיטליות של אירועים שקרו, לשדר בשידור חי מהבית שלי אל ההורים, להרים טלפון מבלי למשכן את הבית, להתחבר למחשב בכל רגע רק כדי להגיד שכואב לי הראש או שהתעצבתי או ששמחתי למראה דבר כלשהוא. אפילו כשאני כותבת מכתב ארוך שמתאר את יומי, מעשיי ואולי אפילו מחשבותיי - אני לוחצת על כפתור, ודקה אחר כך הוא כבר יושב בתיבת הדואר האלקטרוני של אמא ואבא, מצפצף ומודיע - "יש לכם דואר חדש!".

 

אין המתנה, אין ציפיה - הכל מיידי, אולי אפילו צפוי. ואולי - אני מעזה ושואלת - מובן מאליו? הכל שיכלול ותעלול, אבל בקושי יש כאן רגש. דור ה"כאן ועכשיו" מפספס רגשות פשוטים כמו געגועים וערגה, מתח וציפיה או את אנחת הרווחה שלאחר המתנה ממושכת. לדור ה"כאן ועכשיו" אין הרבה זמן וגם לא הרבה סבלנות.

 

אצלנו במחנה אין לילדים מחשבים וגם לא פלאפונים. הם מחכים מדי שבוע ליום שני, כשמשאית הדואר פורקת ארגז צבעוני מלא מכתבים, וממתינים כוססים ציפורניים בעוד המדריכים ממיינים אותו וקוראים את שמותיהם בקול. הם קוראים מיד את המכתב, אחר כך קוראים אותו שוב, ואז מתיישבים על ספסל בחורשה ורושמים חוויות בחזרה להורים.

אז חשבנו על צורת השיווק החדשה שלנו, ומצאנו שייחוד המוצר שלנו הוא שלפחות בשלושת חודשי הקיץ אנחנו מצליחים לגרום לדור ה"כאן ועכשיו" - לחכות קצת.