כניסה לקהילת במקום
 
דואר אלקטרוני
 
סיסמה
 
שכחת סיסמה?
 
 
משתמש חדש?
 
 
לוח עבודה בקיבוץ.png
 
 
 

המשימה: ויזה

דף הבית > טורים אישיים >  המשימה: ויזה
 
 
 

שבתי לא מכבר מביקור בארץ. ביקור ארוך במושגים של תייר - שלושה שבועות - שמשכיחים ממך את "הבית הזמני" שיש לך בארץ אחרת. אתה מבלה עם החברים, יוצא אל המקומות המוכרים, נוהג בכבישים בלי להסתכל על השילוט ומחליף תחנות ברדיו כמו די ג'יי מומחה. אולי זו לא הרגשה של בית - כי בכל זאת, אתה מתארח אצל אחרים - אבל זו הרגשה של חזרה אל המוכר והטוב, ובסופו של דבר - למקום אליו אתה שייך באמת.
 
כך הסתובבתי שלושה שבועות, זוכרת לא זוכרת את ניו יורק, עד שהגעתי לשגרירות ארה"ב. הדגלים בכחול, לבן ואדום תלויים להם שמוטים באויר התל אביבי הלח, ומאבטחים גבוהי קומה שומרים על אמריקה - מפניי. זו לא הפעם הראשונה שלי בשגרירות, וגם בפעם הקודמת הגעתי הנה מצויידת בכל המסמכים הדרושים כדי לנפק לי ויזת עבודה, אבל בכל זאת, ההרגשה המאיימת הזו - שאפילו אם מילאת את כל הטפסים כראוי והבאת את כל העדויות, עדיין יש סיכוי שתקבל סירוב – רווחת אצל כל האנשים בתור ולא פוסחת גם עליי. למה לי לדאוג? הרי יש לי חוסה, שביקש עבורי את הויזה, וכל שעליי לעשות הוא לאמת את הפרטים האישיים שלי - ובכל זאת, המבנה האפרורי, השערים הנעולים, השלטים הגדולים, כולם כאילו נועדו להפחיד אותך למוות, כך שאפילו אם שקלת לבוא לארה"ב לבצע פשע - עכשיו תשכח מזה כליל.
 
ואני עומדת בתור עם קשישים, זוגות נשואים, צעירים תרמילאים, אנשי עסקים ואפילו סלבריטי אחד. "אין לך מה לדאוג", אני משננת לעצמי מנטרה שחוזרת על עצמה, ואיכשהוא יוצא שמלחיצה אותי יותר. לבסוף אני מגיעה לראיון, מאמתת את הפרטים, עונה על כמה שאלות שקשורות לתפקיד שלי, והופ! הדרכון שלי נעלם לתוך הערימה של ה"דחופים!" ואני מוכנה לצאת בחזרה לאמריקה.
 
אני מסתובבת ומזהה את כל "חבריי לנשק", "אחיי ואחיותי" בתור המאיים. אני מחייכת באדיבות, אולי אפילו ברחמים, ומתכוונת לצאת. בחור צעיר שעמד הרחק מאחורי בתור זורק אלי מבט מפוחד, וכמו רשומים לו על המצח כל הקריטריונים לכשלון - בחור, צעיר, מפוחד, יוצא לטיול, עם חזות מזרחית ובלי הרבה מסמכים. אני מהנהנת לו ברכת הצלחה שאין בה שום תועלת, וכמו נידון למוות הוא מהנהן בהסכמה. כל הפסיכולוגיה ההפוכה הזו, שנועדה לגלות מי הם הפושעים, גורמת לכל אדם פשוט להרגיש שהוא הפושע.
 
שבועיים אחר כך אני על מטוס לניו יורק, מתעוררת מעשר שעות שינה כשהדיילת מגישה לי טופס הגירה לבן שעליי למלא להגיש בצאתי מהמטוס. כבר מילאתי כל כך הרבה כאלו, שאני לא מתרגשת. אני? עם ויזת עבודה? מה יש לי להתרגש? וראו זה פלא, כמה לא מפתיע, לידי יושב בחור צעיר, מפוחד ומודאג, מביט בטופס הלבן כמו היה צו פינוי, ואני מזהה את אותו מבט מפוחד כמו של ההוא מהשגרירות.
 
"הכל בסדר?" אני שואלת אותו. "אני לא יודע מה לעשות עם זה", הוא אומר. אני מציעה לו שאעזור לו למלא אותו כי אני כבר יודעת איך. הוא מגיש לי את הדרכון שלו, ואני ממלאה את כל השורות הריקות בביטחון, כשהוא מביט לי מעל הכתף. לבסוף אנחנו מגיעים לחלק בו צריך להצהיר הצהרות ואני פונה אליו ושואלת אותו: "היית לאחרונה ליד בקר חי?", והוא עונה לי "לא! למה?" אני שואלת "הבאת איתך חלזונות או מיני שרכים?", והוא מזדעזע ונרתע "לא!!! למה?" אני ממשיכה ושואלת אם "אי פעם הייתה לך מחלה שפגעה בציבור רחב?", והוא נדבק לכיסא מתחלחל ומלבין "לא.....! למה את שואלת?" אני מרגיעה אותו ושואלת שאלה אחרונה: "האם הגעת לארה"ב בכוונה לבצע פעילות חבלנית או טרוריסטית...?" והוא כבר מותש מדאגה, נזרק אחורה ואומר לי: "לא, נו!! אני באתי לעבוד במולים!!!" אני מסמנת לו איקס בהצהרה ופונה אליו בדאגה. אם יש משהו חמור מלהצהיר שבאת בכוונה לבצע פיגוע טרור, זה להצהיר שבאת בכוונה לעבוד בקניונים, בטח ובטח שעם ויזת תייר. כמו מאמן מודאג, אני מכינה אותו לקראת המפגש עם קצין ההגירה בעל הפנים החתומות, ומזהירה אותו שלא יגיד כלום על עבודה, וייזכור בעל פה את הכתובת שנתנו לו הקרובים. הוא חוזר אחריי, משנן, מהנהן, ונראה שהוא הולך לעבור את המכשול הזה - אם הוא לא יעבור התמוטטות עצבים לפני כן.
 
אבל אני את המעשה הטוב שלי עשיתי, ובדרכנו החוצה מהמטוס הוא מודה לי ואני מהנהנת גם לו ברכת הצלחה. בתור אל קצין ההגירה אני עוקבת אחרי התנועות המהירות שלו והמבט המודאג, ואני מקווה שעשיתי עבודת הכנה טובה. אני עוברת את הבדיקה במהירות כי אין לי מה לדאוג, ומקרוסלת המזוודות אני מזהה את הבחור הצעיר עובר מחוייך את שער ההגירה, כאילו מישהו הוריד לו את הפיל שישב לו על הכתפיים. הוא בפנים.
 
עכשיו הוא ייסע למסצ'וסטס, יעבוד בקניונים, ירוויח הון ויכניס אותו לחשבון אשראי, יחזור לארץ ויחיה כמו מלך. ורק אני וויזת העבודה שלי נמשיך להתנדב פה בניו יורק, ונחלום על הארץ המובטחת.