מאז שכתבתי פה לאחרונה על הטיפוס לפסגת פילטוס צברתי לא מעט קילומטראז' אנכי: סביב אגם לוצרן, לחופיו שוכנת עיר מגורי הזמנית, מזדקרות לא מעט פסגות. את חלקן פקדתי עם אופניי ואת השאר ברגלי. פרט למסעות עם אופניי, בדרכי ליווו אותי חברים מן החילופים. בין האטרקציות מעוררות ההשראה בהן נתקלנו כלולות אגם הררי קפוא (ותחרות הקפצת אבנים על פניו, שלא ממש הצליחה), נוף אלפיני מעורר השתאות שנגלה מפסגת הטיטליס (3200 מ') ואינספור מדרונות תלולים.

 

המסע של הסופ"ש האחרון נתן לנו מעט יותר ממה שביקשנו. בשעת בוקר אפרורית ירדנו מתחנת הרכבת. היינו ארבעה, חמושים במלבושים חמים, פת לחם והרבה אופטימיות. היו שם רוזי - הגירסה הגרמנית להיידי בת ההרים והגרסה המודרנית לבילבי בת-גרב, אלפונסו - חובב מטאל מספרד שהחליט להצטרף בעקבות המוניטין שיצא למסעותינו, יאנאר - אסטוני הרפתקן שלומד פילוסופיה שתקע דגל כמעט בכל פסגה אפשרית במחוז לוצרן, ואנוכי.

 

הטיפוס התלול שהחל מהרגע בו ביקשנו לצאת מן העמק בו שכן הכפר הקטן (500 מ' מעל הים) מחק מפניו של ידידנו הספרדי את החיוך אך עורר את השימחה המוכרת בשרירי הרגלים של השאר.

את הדרכים התלולות הללו מלווים מראות מוכרים של כפרי איכרים קטנים, כנסיות פשוטות והרבה חרא של פרות. מסביב קירות כבירים של סלע יצרו אולם אדיר שתקרתו השמים המעוננים, אך למרות מזג האוויר הסגריר שעטנו מעלה לעבר פסגת יעדנו - ההר הקרוי "בריסן". השביל הצר התפתל בין עצים מחטניים ירוקים ועצים שחורי גזע ורחבי נוף שעבר השילו את מרבית עלוותם.

 

אני ויאנאר דילגנו בראש, מאתרים את סימון השבילים האדום-לבן, בזמן שרוזי תמכה מוראלית באלפונסו המתנשף שלא ציפה לעונש התלול שההר זימן לו.

לאחר מספר שעות ניצבנו על הרכס הגבוה מכוסה השלג המשתפל מפסגתו של בריסן ועמדנו בפני פיצול דרכים: אני ויאנאר היינו להוטים להסתער על הפיסגה, כוחנו עוד במותנינו, ואלפונסו שכוחותיו כבר התאיידו לשמיים עם הזיעה הרבה, הבהיר לכולנו שהוא יורד מן ההר. רוזי גילתה אחריות ובגרות והתלוותה אליו במסעו מטה. אני ויאנאר, שגילינו לא בגרות ולא אחריות, שמנו פעמינו לעבר הפסגה, מתעלמים מן השעה המתאחרת ומן השלטים שציינו בדיוק שוויצרי את הזמן הנדרש לשם ההעפלה לפסגה. שנינו בטחנו בכוחנו וביכולתנו לכבוש את ההר. הרגשנו בלתי מנוצחים ודילגנו לעבר הפסגה הקרובה כצפירי עיזים אלפיניות.

 

המסלול הצר נמתח ממש על חודו של סכין הרכס, מימיננו מדרון תלול מכוסה עשב צהוב ודרדרת סלעים שחורים ומשמאלנו מדרון תלול אף יותר, מכוסה שלג עמוק. נוף הרכסים העצומים שמימיננו והמדרון השמאלי הגולש ברידה ממושכת אל עמק רחוק מתחתנו נתנו את ההרגשה המאוד ממשית של הליכה על חבל, בין שמים וארץ. הברכיים פקו והלב הלם, אך הפיסגה הייתה ממש במרחק נגיעה. בהמשך הדרך גם המסלול כוסה בשכבה דקה אך חלקה של שלג והרוחות החזקות מאוד שהחלו לנשוב מדרום הוסיפו לתחושת חוסר היציבות והסכנה האפשרית הטמונה בהמשך ההתקדמות.

 

"ממשיכים?" יאנאר שאל. אני מביט בפסגה ומשיב "ממשיכים". הרוח, שכמו באה לבחון את אומץ ליבנו (או את שכלנו הישר) הרימה ענני שלג אל השמים ואנו כוסנו באבק קר ולבן. אנו צועדי שפופים, שולחים ידיים מאזנות אל הרצפה הקרה, מתקדמים לאט, אבל עדיין מתקדמים. "ממשיכים?" אני מביט ביאנאר. הוא מביט בפסגה הקרובה עוד יותר ועונה "ממשיכים".

 

עם כל משב רוח אלים שהגיע אנו נדבקנו אל הריצפה, וכשהוא שכח, המשכנו. לשנינו היה ברור ששכל הנראה זו תהיה ההזדמנות היחידה שלנו לבקר את הפיסגה בתקופה זו ושנינו התעקשנו להמשיך. סכין הרכס כמו הלכה והתחדדה והמסלול הקצר אל ראש ההר שלפנינו היה מכוסה במספיק שלג שיסתיר כליל את הנתיב. למרות שהמשך הדרך נראה בבירור כעבור 10-20 מטר הלאה, הבנו שככל הנראה ההעפלה הגיע לסיומה. לא בלב כבד מדי, מכיוון ששנינו כבר הפכנו לארטיקים אנושיים צוננים ובטחוננו העצמי התערר זה מכבר, החלטנו לשוב לאחור.

 

אך כמו זבובים שנכנסו בקלות אל המלכודת, גילינו קושי אמיתי לחזור חזרה. בחיי לא ניצבתי ברוח כל כך חזקה ואלימה כמו שעל ההר ההוא. מימיננו היא העלתה ענני אבק ואבנים קטנות, ומשמאלנו היא הביאה את ממטרי השלג הלבנים. לפעמים על ארבעת רגלינו ולפעמים בזחילה על ישבננו, התקדמנו באיטיות חזרה. כאשר הרוח נשבה במפלצתיות יתרה נאחזנו בכוח בסלעים נוכח החשש המוחשי שהרוח תתלשנו מן האדמה ההקשה אל עבר המתלול. בעוד חלקו האחרון של המסע, ההעפלה, ערך כחצי שעה, הירידה מן הפיסגה ערכה כשעתיים וחצי.

 

כאשר עמדנו סוף סוף זקופים על אדמה יציבה כל אחד מאיתנו ניסח לעצמו לקח של ענווה וצניעות בראשו. אך מסע ארוך ביותר עוד עמד לפנינו. ירידה במדרונות הצפוניים של הרכס, אשר בהיותם נסתרים במרבית שעות היום מחום השמש, היו מכוסים שלג, ואיתם גם נתיב הירידה.

ככל שהנמכנו אל העמק שלמטה כך גם המניכה השמש מיקומה, ומהר מאוד מצאנו עצמנו תועים בשלג, אך תמיד בכיוון מטה. אמנם התבוססנו בבוץ ושלג בתוך יער שחור בשעת ערב חשוכה, אך שנינו ידענו שמהרגע בו הצלחנו לרדת מן הפסגה האיומה ההיא, אנחנו נהיה בטוחים ובסופו של יום נגיע חזרה למחוזות חמימים ונעימים.

לאחר מספר שעות של ירידה איטית פגשנו באיכר חביב ובמשאיתו, ובנדיבותו הוא הקפיץ אותנו למטה לעבר תחנת הרכבת שבעיירה דלנוויל. שנינו התפרשנו בחיוך עייף על מושבי הרכבת הפרברית, ולמרות שלא נגענו בחודה של הפיסגה, היינו שמחים על בטן מלאה בסיפוק של הרפתקה טובה.

 

ומה לגבי שני רעינו, רוזי ואלפונסו? הם נתקלו עצמם בהרפתקה משלהם. בחירת נתיב שגוי, הסתבכות בין מדרונות תלולים מדי להליכה וצוקי סלע חשופים בחשיכה המתעתעת. אלפונסו המבועת לא ימהר לחזור חזרה אל ההרים אך אני בטוח שעם רוזי ויאנאר עוד יצא לי להנות בשבוע הבא מאוד פסגה שוויצית.

בסופו של היום צפתי מותש בתוך אמבטיה חמה, עוצם את עיני וצופה בתמונות ההרים שנחרטו בראשי, חושב על לקח היהירות שאני מסרב ללמוד פעם אחר פעם, ויודע שזו לא תהיה לי הפעם האחרונה שאני מסתבך בצרה נהדרת שכזו.