תמיד מספרים בהתרגשות איך מיד אחרי שהכריזו על קום המדינה יצא העם אל הרחובות - והחגיגות היו אדירות, המסיבה הכי טובה בעיר. מעגלים סביב מעגלים של רקדנים צעירים ומבוגרים, רוקדים בעברית לכבוד המדינה העברית.
ומכל ההיסטריה הזו- כל מה שנשאר היא חתיכת היסטוריה. מעטים המעגלים בארץ שסוחפים אליהם את צעירי העם לרקוד בעברית. זה פאסה. זה אאוט. זה אפילו לא קשור.
ככה הגעתי לניו יורק, ישראלית בלי שמץ, וכבר בשבוע הראשון הוזמנתי לערב ריקודי עם. הגעתי, נרשמתי, שילמתי (כן, כן, שילמתי) ונכנסתי. לימים למדתי שזה ערב בסגנון פנויים פנויות, אבל לראות את מאות הרקדנים והרקדניות, המבוגרים והצעירים, רוקדים את השירים הישנים ובעיקר את החדשים - היה מרגש מאוד.
עכשיו, חצי שנה אחרי שהגעתי, אני מבינה שזה הרבה יותר מסתם עוד ערב פנויים פנויות. חברים, אני נושאת עימי את הבשורה - ריקודי עם זו תעשייה.
כאן בניו יורק מתנהלים בקביעות שישה חוגי ריקוד, מספר שבתוני ריקוד, פסטיבל ריקודי עם, כמה להקות מוכרות והרבה מרקידים מפורסמים. המעגלים כל כך גדולים שצריך לערוך אותם באולמות ספורט, והביקוש כל כך גדול שצריך להירשם אליו מראש. שרית חדד ושלמה ארצי הם השירים המועדפים של הזמנים האלו - אבל למי אכפת, העיקר שזה בעברית ויש לזה קצב. כל פעילות חינוכית יהודית מערבת בתוכה ריקודי עם, ואם יש דרך להרגיש פה חלק מהקהילה היהודית - אתה לא תצעד בה, אתה תרקוד אותה.
נדמה שזו הדרך הקלילה ביותר לחבר את האנשים לתרבות הישראלית ולגרום להם להרגיש חלק. לפזם את המילים בקושי, אבל להכיר את כל הצעדים. במבט קצר ניתן לחשוב אפילו שריקודי עם הם תמצית ההוויה הציונית.
עם הנחת יסוד כזו, היה ברור לקהילה שלי שאני, צעירה ישראלית, מכירה את כל הריקודים הישנים, בטח גם את החדשים - ומסוגלת גם להרקיד מעגלים. ומוזר היה להם איך זה שבכל החוגים האלה לא משתתפים צעירים ישראלים שגרים בניו יורק. מוזר להם שהחבר'ה לא נוהרים אל החוגים האלה בהמוניהם.
התביישתי לספר שבמעט שיעורי הריקוד שלי בבית הספר לא הרביתי להקשיב, וחוץ מצעד תימני לא תוציאו ממני הרבה. כן, אני יודעת לרוץ פנימה והחוצה ב"שאבתם מים" ולקפץ על רגל אחת ב"קח מקל", אבל מי יודע מה בא אחרי זה?
וכך, תחת מסווה של ישראלית שיודעת טוב מאוד מה היא עושה, יצאתי ללמוד את המסורת הזו בניו יורק, אלפי קילומטרים מהרחבות בהם חגגו הצעירים ב-1948, אבל עם אותה להיטות ומסירות.
ההתחלה הייתה קשה, כמו כל ההתחלות, אבל ברגע שתפסתי את העניין- אני מוכרחה להודות שהתמכרתי. בכל הזדמנות יוצא לי לרקוד. בסמינרים, בטיולים, בארוחות שבת, במפגשים, בפעולות הקן ובמחנה. אפילו הצטרפתי ללהקת הריקוד שמופיעה בפסטיבל המרכזי בניו יורק. ישראלית יחידה בים של תרבות ישראלית. אפילו הבאתי להם את התלבושות ממחסן התלבושות של הקיבוץ, כדי שייראו מה זה תלבושת מקורית (שלא נלבשה כבר הרבה שנים).
אני זוכרת שלפני כמה שנים חזרה אל המודה אופנת השירה בציבור. צעירי תל אביב והסביבה התחילו להגיע למועדונים הקבועים שלהם לא בשביל לרקוד, אלא לזמר ביחד. לגלגל"צ הייתה "מסיבה עברית" פעם בשבוע שמילאה את המועדון עד אפס מקום, ואח"כ זה התפשט אל כל הארץ. כל המועדונים הקטנים פתחו ערבי שירה בציבור, ולשרה'לה שרון הייתה שוב עבודה.
אז מה קרה לנו בארץ שהתנכרנו לתרבות הזו? האם הרקדנו את עצמנו לעייפה, או שנהיינו עייפים מדי מכדי לרקוד?
אם זו הייתה הדרך לשמוח פעם - מה היא הדרך הישראלית לשמוח עכשיו? האם יש לנו כזאת בכלל? ואם לא, האם לא הגיע הזמן להגות אחת?
בעולם הרבה יותר ורוד והרבה יותר אופטימי, הייתי טוענת שריקודי עם - לו היו חוזרים לאופנה - היו דרך לאחד אותנו כעם, לאחות כמה קרעים חברתיים, ולהראות לכולם שאנחנו עדיין מסוגלים לחגוג. ואני מקווה שזה לא עוד מעגל אחד שלא יוכל להסגר.