החורף השוויצרי הוא נהדר: הטמפרטורות מגרדות את האפס מדרום, והאוויר קר ורענן. בכל שבוע יש מספר ימים בהם יורד שלג; שלג של פירורים קטנטנים שנשאבים אל הנחיריים ונתפסים בריסים, או פתיתי שלג שמנים וכבדים שנדבקים לבגדים ומקפיאים כל איבר חשוף. כל מה שמוכר וידוע ואפילו משעמם בלוצרן מתכסה בלבוש לבן ונהיה לשונה ומעניין, וטיול ברכבת מגלה לנוסע ארץ שכולה שחור, כחול ולבן.

אחד המראות היותר מרשימים לטעמי הם היערות שמכסים את מדרונות ההרים התלולים: עצים מחטניים נושאים על ענפיהם הגמישים את מטען השלג הכבד, ועדיין ניצבים זקופים וגאים.

 

אך כל המחזות הנהדרים האלו הם תפאורה בלבד לדבר הנהדר באמת בחורף השוויצרי: הסקי. ואם להיות ספציפיים, הסנואובורד. כל שוויצרי שאני מכיר זכה בשלב זה או אחר של חייו לסופי שבוע ארוכים באחד מאתרי הסקי הרבים שהארץ הזו מנפיקה. רוב ידידי כאן כבר גלשו בגיל ארבע, ורובם עדיין גולשים. בדומה לנו, הישראלים, שמבקרים בחוף הים בכל קיץ, כך גם השוויצרים מבקרים באתרי הסקי במהלך החורף. בדומה לקיבוצניקים, שרובם הגדול רוכב על אופניים מגיל צעיר ולעולם לא ישכחו את תחושת האיזון והיציבות שנדרשת לרכיבה, כך גם עם השוויצרים והסקי. זה חלק מהמטען התרבותי שלהם.

 

במהלך חופשת חג המולד הארוכה נפלה לידי

הזכות להתוודע לעולם הנהדר הזה. שפר עלי

מזלי, והצלחתי להתארגן על כל פרטי הציוד הרבים

שהספורט היקר הזה דורש בעזרת חבר שוויצרי

רחב לב. ציוד סקי חדש עולה הרבה מאוד, ציוד יד

שנייה עולה פחות אך עדיין מדובר בהוצאה רצינית

ושכירת ציוד, אופציה פופולרית ואפשרית בהחלט,

נהיית למעמסה כלכלית גם כן בסופו של דבר.

 

חמוש בסנואובורד, מגפיים מיוחדים, מכנסי סקי, מעיל ומשקפי מגן פניתי להסתער על המדרון הלבן באחד ההרים במזרח המדינה. אם לדייק, המדרון הסתער עלי. ואם לדייק עוד יותר, על התחת שלי. מכיוון שבגלישת סנואובורד הרגליים מקובעות ללוח וכיוון הגלישה הוא מקביל לתנוחת הרגליים, רוב הנפילות הן אחורה על הישבן והגב, או קדימה על החזה. והשלג, גם כאשר הוא רך וטרי (לעומת שלג קשה וקפוא שנוצר לאחר מספר ימים נטולי משקעים) מתגלה כמצע נוקשה ומכאיב כאשר מתרסקים עליו תוך כדי גלישה מהירה. ועכשיו, כשאני שכוב על גבי כמו צב חסר ישע, מאמצי הקימה מתגלים כעבודה קשה במיוחד. להתרומם חזרה על הסנואובורד בלי שהוא יתחיל לגלוש עצמאית בטרם עת, ובכלל - להתרומם למצב עמידה, היא משימה לא פשוטה בכלל.

הימים הראשונים היו מתסכלים וכואבים. אני משער

שביליתי יותר זמן מרוח על או בתוך השלג מאשר

על שתי רגליי. שלל המזכרות הפיזיות שגופי נשא

בסופו של כל יום כלל חתך במרפק משלג-קרח

מרושע וחד, כאב ראש ממושך כתוצאה מזעזועי

הנפילות, שרירים מתוחים ומכווצים ותחת הצבוע

בכל אחד מגווני הסגול. אך מיום ליום ניכר שיפור,

ואיתו גם הגיעה ההנאה.

 

 

כל עלייה אל עבר קצהו הגבוה של מסלול גלישה

נושאת עימה תחושת חרדה קלה והשתאות גדולה.

לעמוד בראשו של המדרון, מעל המסלול המתפתל

כשמסביב נוף פסגות המזדקרות מבין העננים, זו פשוט הרגשה אדירה.

מנעד התחושות במהלך הגלישה למטה מתחיל באימה מהולה בפאניקה כאשר הבורד מתחיל בתנועה מעט בלתי נשלטת בכיוון כוח המשיכה, התפרצויות שמחה אדירות כאשר אני מצליח לבסוף להשיג שליטה על העסק בזכות תמרון סלאלום מוצלח (שהתפלק לי בפוקס) ומסתיים בהכרה הבהירה ובהשלמה הקודמות להתרסקות, רבע שנייה בה אני רואה כיצד אני הולך להיבלע אל השלג העמוק שבשולי המסלול.

 

לאחר יום ראשון האחרון, ברכבת חזרה ללוצרן

מאתר הסקי קלאוונאלפ, הבחנתי שהישיבה על

המושב לא מכאיבה לי כבעבר. כנראה שהמאזן

השתנה, ואת מרבית הזמן העברתי בגלישה על

שתי רגלי ופחות בהתפלשות בתוך השלג ובניסיונות

מתסכלים לעמוד. ברגע שההבנה שסנואובורדינג,

הרים גבוהים ושלג טרי יוצרים משוואה של הנאה

טהורה חדרה סופסוף את מעטפת העצם הקשה

שמסביב לראשי, הצעתי לידיד שוויצרי הצעה שקשה

לסרב לה: "קבלו את הים התיכון ותנו בתמורה איזה

הר או שניים". ברור שהוא סרב.

 

לפני שבכלל התקרבתי לשלג, שלא לדבר על לגלוש

עליו, חבר אמר לי שבמדובר בהנאה גדולה יותר מסקס.

הרמתי גבה. חבר אחר ששמע את ההצהרה הזו

הוסיף: "אם אתה אוהב סקס כואב, קר ורטוב, אז זה

באמת נכון". במידה מסויימת, שניהם צודקים. הכאב רב מאוד, אבל כך גם ההנאה.