אני כותבת מילים אלה כמה שעות לפני שאני עולה למטוס שייקח אותי חזרה אל התפוח הגדול. אז לא, זה לא מכתב משם, זה דווקא מכתב מכאן - מהתפוח הזהוב, מארץ ישראל.
אם הייתם שואלים אותי לפני שנה, בטח היה קשה לי לתאר את עצמי בתור "ציונית", "פטריוטית" או "מכורה אל הארץ". לא משנה כמה הלכתי בשביליה ושמעתי את סיפוריה - ארץ ישראל לא נכנסה אצלי לדם. לא היה לי משנה אם זה פה או שם, אדרבא: הייתי תומכת נלהבת של מגמת הכפר הגלובאלי המתחזקת.
אבל - ואמרו את זה קודם, לפני - אתה לא יודע מה יש לך, עד שאתה מאבד את זה. אז אני לא איבדתי את זה, את ארץ ישראל הכוונה, אבל אני יודעת איך זה לא להיות בה, כך שזה קרוב. ומשם, ממרחקים, פתאום רואים את כל הדברים היפים שיש למדינה שלנו להציע. אין טעם לפרט פה רשימה, כי אם אתם יודעים מה יהיה בה אז אתם יודעים, ואם אתם לא יודעים - לא אני זאת שאגלה לכם. אתם תגלו את זה לבד יום אחד.
לדעת להעריך את מה שיש לנו
החופשה הזו הייתה לי חלון הצצה, כמעט סוראליסטי, אל הדברים שאליהם אני כל כך מתגעגעת כשאני שם. דברים שאני לא יכולה לקחת אותם איתי, ולא יעזור כמה אני אדבר ואספר עליהם - זה לא יהיה אותו הדבר כמו ממש לראות אותם או לטעום אותם או לשמוע אותם.
כל כך קל לשקוע אל הטרדות של היומיום, אל החדשות המדאיגות, אל הפילוג בעם, אל החיילים, אל התאונות, אל החינוך המדרדר ואל כל אלה - אבל מסתבר שקל בדיוק באותה מידה לעלות על האוטו ולקפוץ אל כל אתרי החמד היפהפיים שיש רק לנו להציע, לבלות שם כמה שעות, למלא מחדש את המצברים - ולשוב הביתה.
אנחנו כל כך רגילים לקרוא עיתון ולסיים את הכתבה במצב רוח מדופרס, אבל מיוחד הרבה יותר יהיה לפתוח ספר על "מאבקי הציונות" (למשל, לדוגמא...), ולזהות שביקרת כמעט בכל האתרים עליהם כתוב בטיולים עם בית הילדים, ואתה זוכר ככה-ככה, במעורפל, אבל מזהה את הסיפור.
כל כך מייאש לשמוע על האלימות הגוברת בקרב כולם, אפילו בתוך המשפחה - אבל מפתיע ומרענן להסתובב בשבילי הקיבוץ ולגלות שזאת ילדה ילד, וכל אלה מתחתנים, וזאת חזרה לגור פה, ואני לא מאמינה שזאת התינוקת שטיפלתי בה שקונה עכשיו לבד בקניונית!
רשימת הדברים שאין בשום מקום אחר בעולם
מי מכם שתפס אותי מתהלכת פה עם חיוך דבילי מרוח לי על הפנים, ייסלח לי כבר עכשיו, כי היה לי כל כך טוב להסתובב שוב בכפכפים ולשמוע ציפורים (וכן, השמועה נכונה, אין ציוץ ציפורים במנהטן).
ולמי מכם שמרגיש קצת תקוע כאן, אני מעודדת ותומכת - כי כל מסמר קטן שתקוע מחזיק כאן מבנה שלם, שבלעדיו עוד היינו נשארים עם גולה בלי בית.
ובאופן יהודי - ישראלי אופייני, אני משנה את דעתי מיד ומחליטה בכל זאת לסיים עם רשימה קטנה שאולי לא תהיה נהירה לכל אחד, אבל מספיקה בשביל לסכם לי את החופשה ואת החיבור:
אין כמו קומזיץ מאולתר, אין כמו שירה בציבור, אין כמו לילה על חוף כנרת, אין כמו אחר צהריים חמים בחוף הבונים, אין כמו גבינת קוטג', אין כמו חומוס אבו גוש, אין כמו גלגל"צ, אין כמו למצוא משהו טוב בתערוכת נעליים, אין כמו אייס קפה ברד, אין כמו הפאבים בתל אביב, אין כמו הפקקים בליל הסדר, אין כמו לגלות שירושלים עדיין תוססת, אין כמו לנסוע על כביש שש ולהגיע תוך שעה, אין כמו נתב"ג 2000, אין כמו עזר וייצמן, אין כמו למלא בקיבוץ דלק בשקל לליטר אף שזה רק לכאורה, אין כמו להידחס עם כל החבר'ה לתוך חדר, אין כמו בית צילה, אין כמו הדשא במגרש - וזה שווה פעמיים - אין כמו הדשא במגרש!