שם: "פוטש"

נוסד: 2001

בעלי הבית: רותם צין מכרכור וגרשון אלתרמן מפרדס חנה, שוכרים את המקום מהקיבוץ.

שעות פתיחה: שני-שבת, מ-22:15 עד אחרון הלקוחות.

בר: 11 סוגי בירה מהחבית, 24 מבקבוק. מבחר וויסקי עצום (כולל סוגים נדירים) ועוד.

אוכל: בעיקר המבורגרים ופיצות.

עוד משהו: התפריט מכיל אינפורמציה רבה על האלכוהול, כולל קטעי "הידעת" שמעניקים ללקוח ידע כללי על אופן הכנת האלכוהול ומוצאו?

 

משפט פתיחה: הנסיעה לקיבוץ משמרות עבור כל חובב מוסיקה ישראלית היא מרגשת. אחרי הכל, לא בכל יום יוצא להגיע למקום ממנו יצאו גדולי דור כמו מאיר אריאל ושלום חנוך, כך שתסלחו לי אם מדי פעם אתפתה לציטוטי שירים.

 

22:51: שער הברזל (של הקיבוץ) נסגר וחץ מפנה אותנו לשביל עפר מחוץ לכפר, שמסתיים במגרש החניה של ה"פוטש". בכניסה עוצר אותנו צעיר ערבי משכיל (דווקא לא אחד שהכרתי) שדורש מאיתנו תעודות זהות, מה שגורם לרן הצלם, אדם עם זהות שנויה במחלוקת (ששכח את תעודת הזהות שלו) להישאר בחוץ עד שבעל המקום, רותם, מתערב ומכניס אותו למתחם.

בשעה בה אנחנו מגיעים, הפאב ריק למדי ואין קושי למצוא שולחן. למרות שעבר זמן רב מאז נודע המקום בשם "ארול 1", הלוק הכללי נשאר קיבוצי ביותר ומעורר ערגונות (ציורי קיר, ריהוט עץ, כלב שתר אחרי בייגלה תועה).

מלצרית חיננית מגיעה לשולחן ומציעה דיל שכולל חצי ליטר של ליבירה (בירת בוטיק מחיפה) ב-28 שקלים וצ'ייסר ג'יימיסון ב-9 שקלים, ואנו נענים לה ברצון. בעל המקום רותם, שמצטרף אלינו, נע בכיסאו בחוסר נוחות. הוא פריק אמיתי של וויסקי, כך שלבזבז את המשקה על צ'ייסר מהווה מבחינתו חילול הקודש, אבל עכשיו הוא תקוע במצב החדיש ואין לו ברירה אלא להישאר אדיש.

 

23:25: הנה כי כן מתחלפת לה שעה בשעה. חצי כוס נגמעת. הבירה טעימה ועדינה, אך כמה לגימות נוספות מוכיחות שמתחת לחזות התמימה, מסתתרת רוצחת שקטה וקטלנית שמסובבת לי את הראש ומחדדת את שאלותיי בבוטות: "הבאתי איתי ארבעה רווקים, מה אתה יכול להבטיח להם?", אני יורה כלפי רותם. זה לקח לו קצת זמן להביא חיוך, הוא לא הזיז עין, "אם הם מתחת לגיל 28 יש סיכוי, אבל צריך לשבת על הבר".

מבט חטוף מסביב מראה שנכון לעכשיו הסיכויים לכך קלושים, שכן יחס המינים בשעה זו עומד על כ-80% לטובת המין הלא נכון.

 

00:23: חברי אמיתי שכבר פרש ממשחק פעיל (התחתן) ועבר לקריירת אימון פוקח את עיניו באפלה ומציע שנצא למתחם החיצוני, שם אנחנו מגלים בר נוסף, עליו ניתן לראות יחס מינים מבטיח קצת יותר של 50/50. כוס נוספת של "ליבירה" הנהדרת, בתוספת שני צ'ייסרים ושליפת המצלמה של רן, מזמנת לחבורה מעט אינטראקציה עם הבחורות על הבר. גינת, השרמנטי בחבורה, שלוקח מאוד ברצינות את התחייבותו המוקדמת לפיה הוא יעשה הכל לטובת הכתבה, עורך היכרות עם המלצרית, שמסתיימת במהלך נועז... נשיקה על הלחי. "יש רק טעות אחת יותר גדולה מלהתחיל עם מלצרית", מגחך רותם למראה הניסיון, "להתחיל עם ברמנית".

הוא לא מספיק לסיים את המשפט והמצלמה המתקתקת של רן מובילה לנשיקה לוהטת בין מלצרית נוספת לברמנית. חתיכות כמותן אתה מדפדף בכל ז'ורנל, ואין ספק שהן מחויבות במאה אחוז כלפי מקום העבודה שלהן. גם שאר הבנות על הבר מצטרפות להתעוררות הכללית ומתחילות לשלוף קולקציה של מבטים סקסיים כלפי המצלמה, שמצדיקים את קביעתו המוקדמת של רותם, לפיה הוא מעדיף איכות על כמות.

כמעט בלי נשימה אני נצמד למעקה ומדדה לשירותים. זה לא נראה מהודר ומרווח מספיק כדי ליפול איש על צווארי אישה, אבל עם אלכוהול קטלני כזה ורווקים אקטיביים הכל אפשרי.

 

02:02: צמרמורת, סחרחורת, היה או לא היה? המשימה לשכר אותי כלוט הוכתרה בהצלחה ואני מבין שאם אני לא רוצה למצוא את עצמי זרוק מתחת עץ אשכוליות, נתון לחסדי ידיו הרועדות של פוגל השומר, כדאי שאפסיק לשתות ואשוב הביתה.

 

חשבון בבקשה: נכון שכמות האנשים לא הייתה רבה (רותם מציין שזה היה יום החמישי הריק ביותר בשנה האחרונה) ויחס המינים לא היה מהמבטיחים שראיתי, אבל בשורה התחתונה זה היה ערב מוצלח ומהנה, בפאב עם מבחר אלכוהול נדיר, מוסיקה מצוינת (המיקום מחייב), אירוח נדיב ובסופו של דבר, גם מתח מיני מסוים.

 

הראש אומר שלושה, הלב ארבעה. במקרה כזה אני תמיד הולך עם הלב.