אנחנו נפגשים בבית קפה. הוא מביא איתו את צ'ולה הכלבה, שלאורך הפגישה משחררת נפיחות תכופות. "היא אוכלת את השִלְיות של הפרה", הוא מסביר. "השִלְייה זה שק שעוטף את העובר ויוצא אחרי שהפרה המליטה. כלבים מתים על זה".

צ'ולה, כמו בעליה, נראית מעט אבודה בעיר. מחפשת עניין בשולחנות שכנים, אבל נדרשת לָסֶדֶר לעיתים קרובות. "העיר זה לא הקיבוץ. היא לא יכולה לעשות פה מה שהיא רוצה", הוא אומר, ומדי פעם שולח לעברה מבטי חמלה ומציין שבעיר היא תמיד נראית לו כבויה יותר.

 

עדי נתיב, בן 29, גדל בקיבוץ אפיקים וכיום הוא מסיים את לימודיו במכללת רופין, במגמת בעלי חיים, בהתמחות רפת. לפני כחודש זכה במלגת הצטיינות מטעם צ.ח.מ (ציוד ניטור ומדידת חלב פרות) אפיקים, יצרנית מערכות חליבה ממוחשבות.

הוא היה ילד היפראקטיבי שלא יודע לשבת על התחת, וכל מה שעניין אותו בימים ההם היתה העבודה ברפת. את התיכון סיים ללא תעודת בגרות, ולמרות זאת, הילד ההוא מסיים עכשיו את לימודיו במכללה עם תעודת הנדסאי בעלי חיים. הוריו, שבילדותו הוזמנו רק לשיחות "הילד-שלכם-עושה-בלאגן", התעקשו שלא במפתיע להגיע לטקס קבלת המילגה. אביו, רפתן לשעבר, שהיה ממייסדי המילגה בקיבוץ, חש סגירת מעגל כשכעת המילגה ניתנת לבנו.

אביו היה גם זה שהביא אותו לרפת לראשונה כשהיה ילד. עדי התאהב ברפת ובכיתה ו', כשחילקו את הילדים בין העבודות בקיבוץ, ביקש להגיע לרפת. "אהבתי את השטח, העבודה בידיים, הלכלוך, את זה שאני יכול ללבוש את אותם בגדים, בלי שיהיה איכפת לי איך אני נראה", הוא אומר.

הוא נשאר ברפת עד הגיוס לצבא, וכשהשתחרר שב אליה. אבל אז החלו להתגלות הסדקים בחלום הקיבוצי, שעד אז האמין בו בכל מאודו. בין  2002  ל-2004 החל הקיבוץ לעבור תהליך של הפרטה, וברפת עצמה נתגלעו סכסוכים. רכז הרפת הוחלף מסיבות שלא היו מקצועיות טהורות, כך טוען עדי, ואוירת הפוליטיקה שחדרה לרפת שברה את ליבו. עדי נסע לטייל בהודו, ובשובו התמקם בגבעת עדה והצטרף לְרפת המשותפת של כפר גליקסון, החותרים ולהבות חביבה. היום הוא מנהל העבודה ברפת הזו.

 

"באתי לרפת המשותפת בתור מישהו שרק רצה לעבוד ברפת, לא היה משנה לי במה. אחרי כמה זמן התחלתי לתפקד בתור סדרן העבודה ועם הזמן התחלתי לחלוש על יותר תפקידים. היום אני אחראי על ניהול העבודה וגם על ניהול שוטף של שאר התחומים- בריאות, גידול העגלות, קישור בין הצוות להנהלה. אם יש למישהו בעיה הוא בא אליי ואני מנסה לפתור את זה".

מנהל הרפת קרא לו "הלב של הרפת", אבל גם לתואר הזה יש מחיר. "הדבר הכי קשה בעבודה", עדי אומר, "זה לתת את הלב אבל לא לקחת ללב. היום זה כבר בא לי בקלות, אחרי הרבה עבודה עצמית".

 

"אני מגיע לעבודה בשש או בתשע בבוקר, או לחליבת בוקר שמתחילה בשלוש בלילה. אחרי החליבה אני מתפעל את העבודות של אותו יום, בין 14 איש שעובדים קבוע ברפת. יש לנו רפת מגוונת: עובד ארגנטינאי, עובדים מכפר קרע, איש בריאות איטלקי, איש אחזקה ורפתן מהולל שוויצרי, עובד תאילנדי וגם חבר'ה צעירים".

  

"בסמסטר הראשון עבדתי שישה ימים מלאים בשבוע, זו היתה קריעת תחת. בסמסטר השני כבר עבדתי חמישה ימים, ובשנה השניה עברתי לארבעה ימים. ההורים עזרו לי מבחינה כלכלית בלימודים, אחרת לא הייתי עומד בזה".

עבודת הגמר שבחר לעשות היא ניסוי ברפת שעדיין מתקיים בימים אלו, ומקורו ברעיון שעלה במוחו בזמן הלימודים. בניסוי הוא בודק האם ניתן להשתמש במכשיר שתפקידו למדוד את משקל הפרה (ומיוצר ע"י חברת צ.ח.מ אפיקים) לצורך אבחון זמני הזרעה אופטימליים. על הניסוי הזה הוא מעיד ש"ההתמודדות איתו היתה הדבר הכי גדול שעשיתי בזמן הלימודים".

 

במגמת בעלי החיים במכללת רופין אפשר למצוא שתי כיתות. עם עדי למדו בכיתה כשנים עשר סטודנטים שמתוכם נותרו רק שמונה. הסטודנטים הם ברובם קיבוצניקים או מושבניקים אבל יש גם מספר בודד של סטודנטים שהגיעו ללא רקע חקלאי קודם אך מתוך עניין בתחום.

"צריך אופי מאוד מיוחד בשביל להיות רפתן", גורס עדי. "זה שעות לא שגרתיות, משכורות נמוכות, וזה עבודה עם בעלי חיים. החיה מחזירה פידבק ישיר לבנאדם – מה שנותנים לה היא מחזירה, אי אפשר להרע בצרכים שלה ולצפות שהיא תתנהג אותו הדבר. צריך לקבל אותה כמו שהיא. חוצמזה צריך להיות בנאדם שמסוגל להתמיד באותה עבודה במשך שנים ולא תמיד יש לאן להתקדם. בכלל ברפת דברים זזים לאט, לפעמים השפעה של מישהו יכולה להראות רק אחרי שנים".

 

 

אולי בגלל זה כיום עדי הוא החקלאי היחיד במשפחתו, וגם אחד האחרונים שנשארו מבין חבריו. "זה גורם לי להרגיש מיוחד מצד אחד", הוא אומר, "אבל מצד שני, חבל". עם זאת, הוא מפוכח ויודע שיכול להיות שבעתיד ימצא את עצמו עובד בהייטק של החקלאות, כמדריך או אולי בתחום הפיתוח. יש לו גם חלומות אחרים בתחום: הוא היה רוצה להיות איש בקר, להקים משק אנתרופוסופי של כבשים ועיזים, ובהמשך אולי להקים רפת בחו"ל, בהודו למשל. את הרפת שיקים הוא רואה כמפעל חיים שיתרום לסביבה מבחינה חינוכית וחקלאית. "מעניין אותי לחנך ילדים לחקלאות דרך עבודה עם בעלי חיים, וגם להפוך את הרפת למעגל אקולוגי שעובד טוב יותר מאיך שהוא עובד היום".

 

בקרוב הוא מתחתן, ואז הוא וזוגתו יצטרכו להחליט האם לשוב לעמק הירדן ולחיות חיים ירוקים שאותם הוא מגדיר כ"בחירה מאוד לא קלה", או לאו. בכל מקרה, סביר להניח שעל החקלאות לא יוותר. "יש משהו ערכי בחקלאות וברפת", הוא אומר, "אתה מייצר משהו בסיסי שכולם יכולים לקנות, בלי קשר לפערים בחברה. בעיניי חשוב לעבוד את האדמה שאתה נמצא עליה. השטחים הירוקים, הריח של הרפת, בזה אנשים לא נתקלים בעיר."

 

בסוף הפגישה הוא קורא לצ'ולה והיא דוהרת אחריו בשמחה, כנראה מקווה שמכאן הם שבים הביתה, להיכן שהעיר נגמרת והטבע מתחיל.