בהיותה בת שבע הודיעה שרי גולן, 26, להוריה באופן רשמי שהיא מתכוונת לעזוב את המשק. גולן, בת קיבוץ אורים שבנגב, היא הצעירה במשפחה, ואחיה הגדולים נמצאים ברחבי העולם. את הילדות בקיבוץ העבירה באולפן למחול במועצה האזורית, בשיעורי נגינה בחליל וברכיבה על סוסים. בתחום הלימודים היה קצת יותר מסובך. רק בדיעבד התברר, שהקושי והפער שהיה בין דרך ההתבטאות והדיבור הרהוטה שלה לבין תוצאות המבחנים נבעו מדיסלקציה שלא אובחנה. גולן דרשה אבחון מחודש, וסיימה את לימודיה בממוצע של 100.5 בלוויית מכתב הצטיינות ממשרד החינוך.

 

המראה השברירי והמחויך שלה עלול להטעות באשר לנחישותה השאפתנית ולהישגיותה האמנותית. לאחרונה, בחר בה העיתון The Marker לרשימת הנשים המשפיעות בעולם האמנות, ודמותה הופיעה על עמוד השער של מוסף "גלריה" בעיתון "הארץ". בשנה האחרונה משמשת גולן בתפקיד הנחשק של אוצרת גלריה "רוזנפלד" היוקרתית, אחת הגלריות הוותיקות והמפורסמות בארץ, שהעתיקה את מקומה לאחרונה מרחוב דיזנגוף לרחוב שביל מפעל הבניין בדרום העיר. בעודי מתרשם מעבודות התערוכה האחרונה שאצרה, נפתחה דלת צדדית קטנה, וממנה פסעה לעברי גולן בצעדים בטוחים בגו זקוף.

 

"בבית הספר למדתי במגמת ביולוגיה, והייתי די מוכוונת מטרה להמשיך בתחום זה. די במקרה (או שלא) הגעתי למגמת האמנות, ומיד הבנתי שזה מקומי. כבר אז היה לי ברור שאני רוצה להיות אוצרת, אלא שלאחר שירות צבאי מתומצת החלטתי שאני יוצאת לתחום הסקסולוגיה".

 

"בצבא שמעתי הרצאה של 'המרכז להסברה על מיניות האדם', והיה לי ברור שאני רוצה להשתלב בתחום. תחום הסקסולוגיה קשור לעבר שלי בלימודי הביולוגיה. בהמשך ניהלתי את הסניף בלונדון מיניסטור ועבדתי שם שנתיים. הציעו לי לקבל סניף משלי דיזנגוף סנטר, אז החלטתי לחזור לעולם האמנות. ההחלטה ללמוד במדרשה לאמנות בבית ברל, שם הלימודים משולבים עם תואר בחינוך, מתחברת או יותר נכון נשזרת לתמונה הכללית ולחיבור בין כל העולמות".

"כן, וגם בגלל שאני פחות מתחברת לירושלים (בצלאל), ואולי מפני שהמדרשה נראית כמו קיבוץ קטן. בסיום אחת מהרצאותיי שכנע אותי בועז ארד, מורה במדרשה, לבוא ללמוד שם. ארד הפך למורה שלי, וכיום הוא אחד האמנים החשובים ביותר הנמצאים תחת חסותי בגלריה רוזנפלד שאותה אני אוצרת. בתקופת לימודיי במדרשה הבנתי, שהרבה יותר קל לשבת ולומר שהכול מושחת פה ושהכול פוליטיקה. זה מאוד התחבר לי למקום הקיבוצי שלפעמים מעודד אותך להרים ידיים. המקום הפסיבי, ולא המקום האקטיבי של עשייה, מקום שמלמד אותך להגיד "ככה זה". אחד השינויים העיקריים שהיו לי בשנה השלישית היה שפתאום הבנתי שאפשר לעשות. בשלב הזה פנו אליי להקים מגמת אמנות בבית הספר החדש 'תיכון רמון' בהוד השרון, שם לימדתי שלוש שנים והייתי מחנכת של כיתה י'".

 

את המדרשה סיימה גולן במסלול המצטיינים המהיר, שהתקצר מארבע שנים לשלוש. ולא שקיים מסלול כזה, גולן פשוט החליטה וביצעה. בשנה השלישית היא כבר אצרה את התערוכה הראשונה שלה במדרשה, שנקראה "מחשבה על אוטוביוגרפיה נשית". בסיום הלימודים התחילה לעבוד כאוצרת עצמאית ("קונגרס 17", "רוק ART" ועוד).

 

"הייתה תערוכה שהוזמנתי לאצור ביפו עם תקציב של כמאתיים אלף שקל שבסוף נפלה. גם זה קורה בעולם האמנות. עבדתי עליה יותר משלושה חודשים מבוקר עד ערב, בנמל יפו, ולא שילמו לי על זה שקל. רק קיבוצניקים יוצאים כאלה פראיירים", היא צוחקת. "היום אני מדברת עם האמנים שלי, ואומרת להם לא להזיז את המכחול לפני שהכול חתום וסגור עם התקציב. אבל אני עם עצמי הייתי הכי נאיבית בדברים האלה".

 

"עבדתי ב'גלריה קלישר' בתור מנהלת המשרד ועוזרת הפקה. ידעתי מה אני שווה כאוצרת, ושסוג האוצרות שלי מזוהה עם אג'נדה אלטרנטיבית. גלריה רוזנפלד היא הגלריה הוותיקה ביותר בתל אביב, שידועה בשמרנות ובמסחריות שלה. חברה המליצה לי לפגוש את מנהל הגלריה, ומשם העניינים התגלגלו. חששתי מהגישה המסחרית, אבל דווקא ברגע שכל עניין הכסף והאמנות נהיה גלוי, הכול פתאום התחיל להסתדר. למשל, זו תפיסה שמאוד מתחברת גם לחשיבה הקיבוצניקית ולחינוך בקשר לחומריות".

 

"לפני כמה זמן אחת האמניות, שמדריכה סיורים בגלריה דרך סל תרבות, ביקשה ממני לבוא ולדבר עם איזו קבוצה. בדרך כלל, אני לא באה לדבר עם הקבוצות, וזה גם היה יום עמוס, אבל היא התעקשה והגעתי. לשאלתי, הם אמרו שהגיעו מבית הספר 'אשל הנשיא', ומיד הוסיפו בקול כמעט מתנצל, שבטח לא שמעתי על המקום הזה. כשאמרתי להם שאני למדתי בבית הספר 'מעלה הבשור', שנמצא לא רחוק משם, הם היו בשוק! הם לא הפסיקו לשאול אותי איך הגעתי משם לפה? ושאני בכלל לא נראית קיבוצניקית. הם לא התאוששו מזה לאורך כל הסיור.

 

עליי להודות, שלגדול בפריפריה היה מאוד מאתגר עבורי כאמן. גדלתי בהרגשה שכל מה שאני עושה איננו מספיק טוב, כי הוא לא כמו בתל אביב.

 

"לדעתי, הרבה פעמים הבעיה בפריפריה בכלל, ובקיבוצים בפרט, שמחנכים לפי איזו תחושה של גזע עליון, שדווקא יש בה סלידה מסוימת מתל אביב או מה'תל אביביות'".

 

"השונות קיימת, והשאלה העיקרית היא איזה יחס מייצרים כלפיה. במקום שתהיה שאיפה למרכז קיימת איזו שהיא רתיעה, מן תחושה של 'אנחנו לא צריכים את זה'. זה נובע מכך שתפיסות העולם הן מאוד שונות. מילים כמו תל אביבי או אפילו עירוני נתפסו כמילות גנאי בצעירותי. ומה זה תל אביבי ועירוני אם לא שם אחר לשונות?"

 

"זה נובע מפחד. החיים המשותפים הם הדבר הכי גדול בקיבוץ, והחיים המשותפים הם סוג של קונפורמיות. קונפורמיות באמנות זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות. אמנות פורחת מהאינדיבידואליות, מהאחר ומיוצא הדופן. כל אלה שבקיבוץ הם מגונים. תל אביב זו מן עיר של מהגרים, של רבגוניות. כשאני מבקרת בקיבוץ, הפער הזה תמיד עולה".

"העבודה! האשמה שאם אתה לא עובד זה נורא. עכשיו היה לי שבוע חופש אחרי שנים בלי יום אחד של חופש, כולל ערבי חג ושבתות, וחבר שלי רצה לקשור אותי לכיסא כדי שאנוח קצת. כנראה, זה משהו שטבוע בך. כשאני מדברת עם האחים שלי בקייפטאון ובלונדון, הם אומרים את אותו הדבר. זה עמוק עמוק ב-DNA שלנו".

 

אנחנו מסתובבים בחלל הגלריה ומדברים. "לאימא שלי זה לא ממש חשוב שהייתי על השער של 'גלריה'", אומרת גולן, "אבל אם אני אהיה ב'דף הירוק' זה יהיה כאילו, ואו, סוף סוף הילדה עושה משהו עם החיים שלה, וסוף סוף כל השטויות של האמנות האלה משתלמות", היא צוחקת.