את ה"בראסרי" ברחוב אבן גבירול הם עוד לא חנכו, אבל את העגה התל אביבית הם כבר משננים כחלק מתהליך הכניסה שלהם למשבצת השידור המאד תל אביבית, שעד לפני חודש הייתה נחלתם הבלעדית של טל ברמן ושל אביעד קיסוס.

סלוצקי ודומינגז הם הליהוק המפתיע של התקופה האחרונה. לאחר שברמן וקיסוס הטילו את הפצצה כשהודיעו על עזיבת תוכנית הבוקר הפופולרית שלהם ברדיו תל אביב לאחר שבע שנים, בבורסת ההימורים הברנז'אית רצו לא מעט שמות של מחליפים אופציונליים, ובהם אורי גוטליב, הדר לוי, גיל ריבה וליהיא לפיד.

 

לבסוף נפל הפור על שני השדרנים, המגישים את תוכנית הבוקר של רדיו קול רגע בצפון הארץ כבר חמש שנים. אמנם בצפון הם נחשבים סלבס, אבל למרבית מאזיני הרדיו בשאר חלקי הארץ השמות שלהם אינם אומרים הרבה. ובכל זאת, הם אלה שזכו במשבצת הנחשקת, ולא רק בזו של ברמן וקיסוס: מאולפני רדיו תל אביב הם משדרים את "תוכנית הבוקר של ישראל" בסינדיקציה כמעט לכל תחנות הרדיו האזוריות בארץ- רדיו קול רגע, רדיו חיפה, רדיו אמצע הדרך ורדיו דרום, ובקרוב התוכנית צפויה להיות משודרת גם ברדיו ירושלים.

 

הסגנון של התוכנית מוכר: קמצוץ סאטירה על אירועי היום מתובל בשיחות עם מאזינים ועם ידוענים, דיאלוג פלרטטני עם המפיקה בשידור, חידונים טיפשיים יותר או פחות וקצת מוזיקה. שי ודרור, גרסת העממיקו, אם תרצו. כמה מהפינות בתוכנית כבר מאיימות להפוך לקאלט, למשל "החמשיר היומי של יהונתן גפן", שכותב ומדקלם סלוצקי, בתפקיד יהונתן גפן, ו"חבר אתה מגרגר" - הפינה שהמאזינים צריכים לנחש בה איזה שיר סלוצקי מגרגר.

 

הקולות שלהם, כאמור, אינם מוכרים למרבית המאזינים, אבל השניים סוחבים אתם קילומטרז' רציני למדי מאחורי המיקרופון. עופר דומינגז, 39, אב לשני ילדים, התחיל את הקריירה שלו ברדיו ירושלים לפני 12 שנה, ועבר בדרך גם ברדיו חיפה עד שהגיע לרדיו קול רגע. בין הנסיעות לתל אביב לעבודה על התוכנית, הוא גם שימש עד לא מזמן כמנכ"ל של קבוצת הכדורסל הפועל מגידו/יקנעם מהליגה הלאומית.

 

הראל סלוצקי, 43, במאי לשעבר ("רציתי מאוד להיות טרנטינו, אבל זה לא הסתדר"), הגיע לרדיו קול רגע בעקבות כתבה שעשה, הכיר את חיים הכט, מנהל התחנה, ומאז הוא שם. גם כשסלוצקי לא מחקה את יהונתן גפן, יש לו חיתוך דיבור יהונתן-גפני. הוא גם מרצה אהוב במכללת עמק הירדן, ואב ללא פחות מארבעה ילדים.

 

הם הכירו בתחנת הרדיו קול רגע, ומאז הם כמעט לא נפרדים. יש להם חברת הפקות משותפת, שבה יצרו את סרט התעודה על עודד קטש, "באמת ומקרוב", ששודר לפני כשנה וחצי בערוץ 10. ואם הפרצוף שלהם במקרה נראה לכם מוכר, אולי זה בזכות הפינה הקבועה שלהם בתוכנית האירוח קצרת היומין של צופית גרנט בערוץ 10.

 

אנחנו קובעים להיפגש ב-06:45 בבוקר. בשעה שבה שאר האנשים רק פוקחים עיניים, ואנשים אחרים, עם קצת פחות מזל, נמצאים עם רגל וחצי מחוץ לבית, דומינגז וסלוצקי כבר סוגרים שעתיים באולפני רדיו תל אביב. 15 דקות לשידור, במקום לחץ, צעקות וטירוף במסדרונות, השניים גוררים רגליים באולפני הרדיו המנומנמים, מכינים לעצמם כוס קפה ומשדרים רוגע כמעט חשוד בהתחשב בנסיבות.

 

אבל ברגע שנדלקת הנורה האדומה, המבשרת שהם באוויר הכול משתנה. פתאום גם הם נדלקים, מתמלאים אנרגיות, כאילו לא הייתה השעה 07:00 בבוקר. בתוכנית שלהם הם ממלאים בהצלחה את המשבצת של שני הילדים ההיפר-אקטיביים שאינם סותמים את הפה לרגע. מבחינתם, אם תוכנית שלמה עברה בלי שהם הצליחו לעצבן אף אחד, חולפים בהם הרהורי חרטה על זה שבכלל קמו בבוקר (כלומר באמצע הלילה, במקרה שלהם). לשמחתם, הם בדרך כלל דווקא מצליחים לעצבן לא מעט אנשים. רק בשבוע שעבר הגיש נגדם מאזין מנס ציונה תלונה לרשות השנייה, על דברים שאמרו בתוכנית על חברת הכנסת מירי רגב. סלוצקי בתפקיד יהונתן גפן סיפר: "בתקופה של המלחמה הייתי מחכה לרגע שהיא פותחת כפתור בחולצה, מירי רגב עושה לי את זה". באותו שבוע הם הספיקו גם להכעיס את ערוץ 10, כשטענו כי שיבוץ הסרט על משפחת שליט בשבוע שעבר מול "האח הגדול" נבע משיקולי רייטינג.

 

כשהם אינם עסוקים בלעצבן אנשים, ובעצם גם כשהם כן, נראה כאילו הם נהנים למדי מהעבודה שלהם. בזמן ההפוגות המוזיקליות בתוכנית הם מצטרפים לשירה ואף מפזזים קלות על הכיסא, בזמן המבזק הם מסתלבטים על הטעויות של מגישת החדשות, ובכלל, בשעתיים של שידור, קשה ליפול על עשר שניות רצופות ששניהם שותקים בעת ובעונה אחת.

 

ואז, שנייה לאחר שהנורה נכבית, ההיפר-אקטיביות נעלמת, ואת מקומה תופסת רצינות. פתאום מתברר שהם הכי רחוקים שאפשר משני הילדים ההיפר-אקטיביים והקשקשניים מלפני חמש דקות. הם לוקחים את העבודה שלהם ברצינות - כל שורת מחץ בתוכנית, כל דו שיח כאילו ספונטני מתוסרט מאל"ף עד תי"ו. בכלל, שניהם אנשי משפחה, שממהרים בכל יום בתשע בבוקר, כשנגמרת התוכנית, לנסוע בחזרה לצפון, להיות עם הילדים.

אף שהזוגיות המקצועית שלהם נמשכת כבר שמונה שנים, הם אינם ממהרים להגדיר את היחסים האישיים ביניהם. פחד ממחויבות, אתם יודעים.

"זו שאלה טובה אם אנחנו חברים", מתפתל דומינגז. "זה לא חברים מהסוג של המשפחות שנפגשות בכל שבת לברביקיו. אולי זה כדי לשמור על הטריות ביחסים בינינו בעבודה, זה לא במודע. מלבד זה, אנחנו גם גרים רחוק אחד מהשני, אבל אירועים חשובים, ימי הולדת, אנחנו חוגגים ביחד".

"אנחנו הרבה יחד, ובגלל זה אנחנו נותנים אוויר אחד לשני, יש הפרדה", מסביר סלוצקי.

דומינגז: "לסלוצקי יש מבחן חבר. איך יודעים שאתה חבר של מישהו? אם אתה מחרבן אצלו בבית עם דלת פתוחה. נראה לי שאצלי הוא יכול לעשות את זה".

 

מה שבטוח זה שעכשיו הם בכל מקום. השדרוג המטאורי מתוכנית מקומית ל"תוכנית הבוקר של ישראל" תפס אותם לא מוכנים. "בשבילנו זה כמו לחתום באן-בי-אי", אומר דומינגז. "אתה משחק כדורסל, ואז מישהו בא ואומר לך, 'שמע, יש הצעה באן-בי-אי'".

 

דומינגז: "לי יש תיאוריה. אני חושב שאני וסלוצקי, סליחה על הקטע הפילוסופי, אנחנו שפריץ של מגמה, שאנו עומדים בשיאה, שהיכל התרבות הופך להיות היכל התרבוש, ואיציק קלה מפוצץ את קיסריה. אנחנו השפריץ של המהפכה".

סלוצקי: "בייחוד אני, סלוצקי מקזבלנקה".

דומינגז: "כן, זה שאתה פולני קצת דופק לנו את הסיפור, אבל בגדול, יש תהליך כזה שהכול הופך להיות, וסליחה על מילת הגנאי, עממי יותר, פס יותר רחב. אנחנו לא אליקו, ואם שמים אותנו באותה משבצת של שי ודרור, אנחנו כנראה גם לא דידי הררי, אבל אנחנו כן משדרים לנקודה של האמצע.

"אצלנו עולה לשידור משה האינסטלטור מטבריה, סמנכ"לית היי-טק מגבעתיים ומתנחל מאריאל, וזה בדיוק מה שחיפשו פה. התוכניות שהיו לפנינו, בסגנונן היו הכי טובות, אבל כנראה חיפשו יותר מזה".

 

"אנחנו חייבים להיות התוכנית של כולם. זו משימה קשה לחבר בין טבריה, תל אביב, ירושלים ובאר שבע. אני לא רואה תוכנית נישה שיכולה לעשות את זה".

 

דומינגז: "טל ואביעד עשו פה פרק חיים, שבע שנים, ואני מאחל לעצמנו את מה שהם עשו פה, וצריך לפרגן להם, ובכלל - לכל מי שמחזיק כל כך הרבה זמן מעמד. אני אשמח אם יום אחד יגידו עלינו, ששבע השנים שהיינו פה היו אחלה".

 

שיבוצה של התוכנית של סלוצקי ודומינגז במשבצת היוקרתית, וכחלק משידור כלל ארצי, מעידה אולי על כיוון חדש שהתחנה הולכת אליו - פחות תל אביבית מובהקת, יותר מיינסטרימית.

"אני לא יודע מה הסיבות שהם עזבו ושאנחנו הגענו במקומם", אומר דומינגז. "יהיו כאלה שיגידו שהיה שיקול כלכלי או אישי, אבל זה לא קשור אלינו, ואני לא מתעסק בזה. רדיו זה הרגלים, אתה מתרגל למשהו, נגמר, אתה מתרגל למשהו אחר. בסופו של דבר, אנחנו לא מדברים סינית, אנחנו עדיין עושים רדיו, בעברית, עם הומור ושירים, פשוט כאלה שאולי יותר אנשים אוהבים. יש משהו ביציאה מהנישה ובפנייה לקהל רחב יותר, שהוא תנאי בסיסי בין הרדיו למאזינים".

 

"אני יכול להבין למה חושבים שאנחנו דומים להם. מדובר בשני גברים שלא חיבקו אותם מספיק כשהם היו קטנים".

סלוצקי: "למה אתה אומר את זה? אותי חיבקה המטפלת בלינה המשותפת".

דומינגז: "זה לא מספיק. מדובר בשני גברים שמגישים תוכנית באותה שעה, שעושים רדיו שיש בו הומור, מעלים מאזינים, ומתייחסים למה שקורה".

סלוצקי: "בסופו של דבר, אף אחד לא המציא את הגלגל. הווארד סטרן המציא את זה לפני שלושים שנה".

כאמור, סלוצקי ודומינגז שיושבים באולפן על תקן המצחיקנים, הם דווקא אנשים רציניים מאוד במציאות, לא מאלה שאם אתם נתקלים בהם ברחוב או בסמטה חשוכה, כדאי לבקש מהם לעשות איזה חיקוי או לספר בדיחה. פשוט, רוב הסיכויים שבסופו של דבר תמצאו את עצמכם עמוק בתוך שיחה פילוסופית, שבכלל לא התכוונתם להיכנס אליה.

 

סלוצקי: "אנחנו יודעים להפריד בין מי שאנחנו בשידור ובין החיים האמיתיים".

דומינגז: "אני אחד האנשים העצובים שאני מכיר, אני שומע עמיר לב וזה עושה אותי שמח, שיא האושר. אני חושב שהרבה ליצנים הם עצובים".

סלוצקי: "כן, אולי גם בי יש עצבות".

דומינגז: "פתאום אתה עצוב? אני יתום מגיל שלוש, לא הכרתי את אבא שלי. היום, כשאני מסתכל על הילד שלי, אני חושב שכשאני הייתי בגילו כבר לא היה לי אבא. אחרי שאבא שלי נפטר אימא שלי שמה אותי בקיבוץ וזהו, נשארתי שם. הייתי די לבד, בלי משפחה, בלי כלום. מצד אחד, זה הופך אותך לחתול רחוב, מצד שני אתה הכי לבד בעולם. בקיבוץ הייתי הילד שהיו אומרים עליו: 'אל תמסור לו את הכדור, הוא יתום'. באתי ממשפחה ששמרה תיונים ארבעה ימים, והתקלחתי במים שחיממו בגז ושפכו במצקת; וזה היה בשנות השמונים, לא בתקופת המעברות. אז אני לא יכול להיות בן אדם שמח. לכן אני לא מצחיק, אני פשוט מדחיק. התוכנית היא בריחה, תוכנית ההתנתקות שלי".

 

העבודה החדשה-ישנה שלהם, לצד השדרוג במעמדם, דורשת מהם גם לעמוד בלוח זמנים כמעט לא שפוי, ובכללו השכמה מדי יום בשלוש לפנות בוקר, נסיעה מהצפון לתל אביב, שידור, וחזרה לצפון בשעה תשע בבוקר. אז, כשיום העבודה של רוב האנשים מתחיל, שלהם מסתיים.

את הנסיעות הארוכות הם מבלים בדרך כלל יחד, ולכל אחד מהם יש תפקיד ברור ומוגדר. "אנחנו משתדלים לבוא יחד, ואז יש נווט וטייס", מסביר סלוצקי. "אחד טס, והשני מנווט".

דומינגז: "אתה מתכוון אחד טס, השני ישן. אני נכנס לאוטו, אומר 'לילה טוב' ונרדם. יש רק בעיה אחת - הוא נוהג כמו זקנה. קלנועיות מצפצפות לנו בכביש 6; אנחנו יוצרים פקקים אצל טרקטוריסטים".

סלוצקי: "מה, אני משלם כסף על כביש 6, תן ליהנות מהכביש. אנחנו הישראלים משלמים כסף, רוצים ליהנות".

סדר היום ההפוך דורש מהם גם הקרבה מסוימת על חשבון המשפחה. "הדבר שהיה לי הכי קשה במשא ומתן עם הרדיו זה השלב שהבנתי, שאני לא אקח את הילדים שלי לגן", מספר דומינגז, "השינוי הזה משפיע גם על הילד. קשה לו, אז מפצים אותו. הפסיכולוג אמר לי: 'בכל פעם שאתה חוזר מהעיר תקנה לו משהו, לא משנה מה, במשך כל החודש הראשון'. אז בכל יום כשאני חוזר מתל אביב אני עוצר בכפר תבור, קונה משהו ואומר לו שזה מתל אביב".

 

בינתיים, זה עובד, והבן של דומינגז אפילו מאמין לו, אבל השניים גם חושבים על פתרון לטווח הארוך, ואינם פוסלים אפשרות של מעבר למרכז. "כשזה יגיע", אומר סלוצקי, "נצטרך להתמודד עם הקונפליקט, אם לגור בבית כפרי בבקה אל גרבייה או בשטח שקניתי בארסוף. אבל אני חושב שארסוף קרוב יותר".

כהכנה למעבר עתידי לעיר הגדולה, הם מתחילים ללמוד את המונחים הבסיסיים בחיי כל תל אביבי, ועל הדרך מתכוננים בשלוות נפש למפץ הגדול, שיהפוך אותם לידוענים בתל אביב, לפחות כמו שהם בטבריה. בינתיים, הם מתרגלים מינגלינג ברנז'אי כהלכתו, ואף מתכוננים למסיבת היח"צ הראשונה שלהם בתל אביב. "אני מסתדר עם המסיבות", מרגיע דומינגז. "סלוצקי כבר תופר חליפות. ברור שזה כיף, אבל זו לא התכלית, כל ה-'היי גיא, ערב טוב'".

 

"אין ספק שאנחנו חפץ חשוד להרבה מאוד אנשים, ואמרתי לאימא שלי שלא תקרא טוקבקים בזמן הקרוב, כי יש שם הרבה רפש, אבל זה חלק מהעניין; כשאתה נהיה גדול, גם האופוזיציה גדלה. אני יכול להבין אותם, שנים הם התרגלו לשליטה של חבר'ה מתוך הבועה התל אביבית, ופתאום באו שני קיבוצניקים שהרבה יותר קרובים לטבריה מלשנקין, ולקחו להם את הבוקר. אבל אני לא מרגיש רגשי נחיתות, ואני חושב שאנחנו לא פחות טובים מאף אחד אחר. אנחנו משדרים רק חודש, ורדיו זה הרגל. יש אנשים שלוקח להם שנה-שנתיים להתרגל למישהו חדש, ואני בטוח שככל שנתקדם אנשים יאהבו אותנו יותר. אני מרגיש שקיבלתי את זה בדיוק בזמן, ואני מוכן לגמרי לאתגרים חדשים".