כל שנה אני מרגיש זאת מחדש. למרות שמונה השנים שחלפו מאז דרכה רגלי בקניון אמריקאי (להלן "מול") תמיד כשמתקרב חג המולד עולים הזיכרונות מתקופת המכירות.

האמת שרוב הקריירה שלי כמוכר הייתה, איך לומר, לא מזהירה. אחרי ניסיונות לא מוצלחים במכירת תמונות (טיפ 1: חשוב לדייק בנאום המכירות, הרי כל ילד סיני שמועסק בסדנאות יזע בשביל שני סנט ליום, יודע שואן-גוך זה לא אבסטרקט) ו"עטי נשיפה קסומים" (טיפ 2: אם השאלה "דו יו וונט טו בלוו מיי פן?", מצחיקה טינאייג'ריות, זה לא אומר בהכרח שהיא תצחיק את אבא שלהן), התגלגלתי לבסוף לחברת נייט'ר קריאיישיין שמוכרת כריות חימום ארומתרפיות.

 

ההתחלה הייתה סבירה. מכרתי בסדר, דיברתי בסדר, שום דבר שיכניס אותי לדפי ההיסטוריה. אבל אז הגיע היום ששינה הכל מהקצה לקצה.

 

היה זה יום ככל הימים ב"צ'אפל הילס מול" אשר שוכן בעיירה הפסטורלית קולורדו ספרינגס. ריח הסבון מחנות המזכרות נמהל בצחנת טיגון בשמן עמוק מה"פוד קורט" הסמוך, ומזמורי חג חוזרים ונשנים בקעו ממערכת הקריזה בסדר מונוטוני. כבדות ארוחת הצהרים העיקה עלי (טיפ 3: תקפידו לאכול משהו קל. ה"פילי צ'יז סטייק" אמנם נראה מאוד מגרה, אבל הוא פשוט ידפוק לכם את היום). כאב בטן החל מתפשט בבטני (טיפ 4: אם כבר עשיתם את הטעות, תדעו שאין כמו השירותים של "סירס"). המול היה שקט למדי. "אקסקיוס מי מיס...", הסתערתי על בחורה שנתנה בי מבט זעוף והמשיכה בדרכה (טיפ 5: תנסו לזכור את הפרצופים של העובדים הקבועים במול). מדוכדך נשענתי בפוזה הקבועה שלי עם המרפק על המיקרוגל (טיפ 6: אם נשענים הרבה על מיקרוגל הוא מתעקם) וחיכיתי.

"מה קורה ג'ינג'י?" הפתיע אותי מאחור יוסי (או שאולי קוראים לו אלי?) שעובד בדוכן ה"ניילס" (מבריק ציפורניים) של החברה המתחרה, "מה? על כמה אתה כבר?".

"אני יודע?", עניתי בחוסר חשק, "800 בערך" (טיפ 7: תמיד כשחבר'ה מחברות מתחרות שואלים על כמה אתם, תכפילו את האמת בשתיים). "אה, אתה ישן", נחר בבוז, "אני כבר על 1200 " (טיפ 8: תמיד כשמישהו שמוכר "ניילס" נותן לכם תוצאה תעשו עליה את החישוב שעושים על מנת להמיר מעלות פרנהייט בצלסיוס).

 

לפתע ראיתי אותה מתקרבת. כלום בהופעתה החיצונית לא יכול היה לרמז על מה שעתיד להתרחש: ממושקפת, בשנות ה-50 המאוחרות, לבושה בטרנינג. האבטיפוס הקלאסי של אחת שבמקרה הטוב תקנה כיסוי עיניים ב-10 דולר אחרי הנחה. למרות זאת ניגשתי: "ניסית זאת פעם גבירתי? כריות חימום ארומתרפיות!!!", פיתיתי, "זה מאוד מדליק".

 

חייכה בתגובה של אחת שעומדת לנוס על נפשה, אך הרשתה לי לפרוש את הכרית הריחנית על כתפיה. היא הקשיבה בסבלנות לכל הנאום, תוך שהיא מתבוננת במגוון הכריות על העגלה. "נחמד מאוד", אמרה כשסיימתי, "יש לך איזה דיל לתשע כאלו?" (טיפ 9: אף פעם אל תרדו למינימום על ההתחלה). "בטח", שמרתי על קור רוח, "אני אתן לך כל אחת במקום ב-40 דולר - רק ב-30", ירדתי לתחתית. "או איזה יופי. אתה יכול לתת לי את אותו דיל על 15?".

"רגע", הצלחתי להתעשת, "ראית את כריות הגב שלנו? יש להן רצועות". "או נהדר, שים לי איזה 6 כאלה. ומה זה הכיסוי עיניים האלה, 15 דולר כל אחד? איזו מציאה, תן לי 10...".

 

750 דולר השאירה לי באותו יום הסנטה קלאוסית שלי. אני לא אשכח אותה מתרחקת משם, מתעלמת מנסיונותיו של יוסי (או שאולי קראו לו אבי) לשייף את ציפורניה, הופכת אותי לאגדה בחברה ומשנה את הסטטוס שלי במחי כרטיס אשראי. הכריסמס הזה גם היה האחרון שלי. מאז בכל דצמבר אני נזכר בה, אותה אישה מופלאה שהפכה מוכר בינוני לבר סמכא שמחלק טיפים באינטרנט (טיפ 10 ואחרון: למרות הכחשות המנהלים, מזל הוא בהחלט אלמנט חשוב).