לנער הקיבוצניק הממוצע, זב הריר והחוטם, המבלה את חופשת הקיץ בגיזום שיחים, שטיפת כלים ואיסוף הודים מתים, יש הרבה זמן לחשוב ולפנטז על עבודות אחרות. האחת, למשל, היא מורה לעברית באולפן של קבוצת ברזילאיות בנות 19.

השנייה היא כמובן להיות מציל בבריכת הקיבוץ.

 

מציל. מה רע?! יושב כל היום, שותה קפה, מעשן, שותה קפה, מעשן, שותה קפה, משחק שש-בש, מעשן וחוזר חלילה. הוא שזוף ושרירי (כי מרוב שעמום הוא שוחה 2 ק"מ ביום), האולפניסטיות והמתנדבות נושאות אליו עיניים מעריצות ואפילו העבודה מעניינת (איפה עוד תוכל לעבוד עם רובוט, בלול?!).

 

אכן, לכאורה עבודה מבוקשת, אך למרות זאת לא מעט קיבוצים נזקקים לשרותיו של מציל שכיר. מדוע? מהן הבעיות שמעיבות על האידיליה המצילית ומעכירות את הבריכה המקומית?

  

יומו של המציל נפתח בשקט יחסי. פני המים חלקים, שקט, כולם בעבודה והוא פנוי לענייניו (לימודים לפסיכומטרי, הכנות לחתונה וכו'). הצרות מתחילות אחה"צ: ראשונים מגיעים המוסדניקים. רוב המוסדניקים (נעורים בתק"ם) אינם מזיקים או מציקים, מקסימום מטביעים אחד את השני עד לאובדן הכרה של הקטן והחלש ביותר. אולם יש בכל קיבוץ את הילד הנודניק המעצבן: הוא בטוח שהקיבוץ בבעלותו וקיים כדי לספק את דחפיו הרגעיים ביותר. בין דחפים אלו נמצאים הרצון לזיין כל מה שזז, לעשן כל מה שצומח, לרדוף אחרי כל מה שבורח ולהציק לכל מציל שמח. כשהוא מגיע המציל חייב להסתיר את הסיגריות שלו, לעשות את עצמו עסוק ולקוות שתעקוץ אותו דבורה ברגל (קורה פעם ביומיים). זהו גם זמן הזמניות, שמפקירות את נכסיהן לרחמי השמש הישראלית ונותנות קצת נחת למציל.

 

אך לא חולפות כמה דקות, ובארבע-ארבע וחצי מגיעות המשפחות. תוך שעה קלה תתמלא בריכת התינוקות בנזלת ושתן, בריכת הגדולים בשתן ונזלת והדשא במלונים וזבובים. ההורים הצעירים והמשקיעים עסוקים בללמד את ביניהם לשחות ולהביא גוגואים מתחתית הבריכה, אולם קיימים גם הורים שבשבילם הבריכה היא תחליף לטלוויזיה - הם זורקים את הילדים למים ומשתדלים לנתק איתם מגע עד לשעת הסגירה.

 

 

בינתיים הם מתפנים לפטפוט, או כמו שהם אוהבים לקרוא לעצמם- "הפרלמנט של הבריכה", שם מכובד לדיונים שנסובים לעיתים רחוקות סביב "פני הקיבוץ לאן?", לעיתים רחוקות יותר סביב טיעונים פדגוגיים להחזרת הלינה המשותפת ולרוב סביב קימורי האולפניסטיות ומעשי בנות הגרעין/במב"חיות בפאב ביום שישי. חשיפה ממושכת לדיוני ה"פרלמנט" עלולה להזיק למציל ולהיות מסוכנת לא פחות מחשיפה לקרני השמש.

 

לקראת ערב מגיעים השחיינים. ראשון להגיע ואחרון לצאת- ע. (יותר מדויק רס"ן במיל' ע.), שלמרות שישים שנותיו הוא עדיין שוחה עד מאה ועשרים (בריכות). לרוב הוא לא מפריע למציל, רק לעתים הוא מתלונן שבקישון היה נקי יותר.

 

שרק'ה, מותיקות המשק, התפרסמה כבר ב-46' כשקפצה מאניית המעפילים אי שם בין קפריסין לישראל ושחתה עד חוף בית ינאי. גם היום היא לא מוותרת על השחייה היומית שלה, אלא מה, העצמות כבר נתדלדלו להן, הלב כבר לא עומד בקצב (אם כי עדיין לא עומד מלכת) וגם הסוגרים כבר לא תמיד סגורים. כששרק'ה בשטח המציל במתח, כל בריכה עלולה להיות האחרונה ולכן על המציל להיות דרוך. "דווקא לעשות לה הנשמה זה לא כ"כ נורא כי החניכיים כבר רכים..." מסביר א', מציל מנוסה מקיבוץ ותיק.

 

 

 חוץ ממנה מגיע גם "שימון לרוחב". שימון מתעלם מהקווים ומהכיוון הכללי ההגיוני של הבריכה ובאופן כללי נע לרוחב. הוא צולל מצד לצד, מה שמטריד את שאר השחיינים שצריכים גם ככה להיאבק בחוט של הרובוט. מי שמפריע אפילו יותר הוא מיגל "המתגלגל", שהולך מצד לצד ומחייב את השחיינים לתזמון מושלם כשהם עוברים לידו.

 

אולם המציל לא שם את ליבו לכל אלו. מדובר בשעות הערב, בהן הוא עסוק בלהתחנן למחליף לשבת ולהסביר ולהתנצל שהוא לא יכול להיות מציל באירוע של משפחת כהן.

 

כעת המציל מוכן ללכת הביתה, אך לא תמיד כל השחיינים גם בעניין. מה עושים? האפשרות המקובלת ברוב הבריכות היא להכריז: "אני הולך, נא לצאת מהמים". רק מציל מתחיל מאמין שזה יסתיים בזה. לאחר כמה דקות, כשהשוחים עדיין בשלהם, יש לקחת קופסא, להתקרב לשפת הבריכה ולצעוק: "אני מוסיף כלור וברום אז כדאי לכם לצאת". אם גם זה לא עוזר, אין ברירה ויש להשתמש בנשק יום הדין - הממטרות.

 

בסופו של יום מגיע המציל מותש לחדרו, ראשו מיובש, עורו מתקלף והוא נושא את ראשומ השמימה וממתין לענני הסתיו.