הסיפור של סיון, בת קיבוץ עברון, שעברה התעללות מינית ונפשית מצד אביה וחשפה אותה באומץ בהיותה בת 14, היה אחד משיאי יום העיון בנושא ההתמודדות עם אלימות מינית בתנועה הקיבוצית, שנערך בשבוע שעבר. הפרשה נחשפה בפני מוסדות הקיבוץ בתחילת שנות ה-90, כאשר אביה של סיון התעלל מינית גם בחברתה. הבמאית מולי לנדסמן והצלם צליל לנדסמן תיעדו יחד עם סיון את הפרשה בסרט דוקומנטרי, שחלקים ממנו הוקרנו בפני משתתפות הכנס. 

במהלך הסרט מעמתת הבמאית את סיון עם אמה, חיה, מזכירת הקיבוץ דאז, ועם רשויות החוק, והתמונה המתקבלת קשה וקודרת.

 

 

צילום: אלי דסה

 

בסרט מספרת סיון על היחס הנוקשה והאלים של אביה כלפיה, שהפך במשך השנים לניצול מיני. לאחר שנחשפה הפרשה עזב אביה את הקיבוץ, היגר לגרמניה ושם נישא בשנית. אמה מספרת על הזעזוע שעברה כשנודע לה על מעשי האב, ועל החלטתה לבחור לעמוד לצדה של סיון.

לאחר שהפרשה נחשפה חשה סיון שהיא נמצאת לבד בחזית מול הממסד הקיבוצי. באחת הסצנות היא מספרת שכתוצאה ממה שעבר עליה היא חשה זעם נוראי וקושי בתפקוד, ובקיבוץ הוצע לאשפז אותה בבית חולים לחולי נפש. סצנת העימות שלה עם מזכירת הקיבוץ מזכירה דו שיח של חירשים. סיון טוענת שלא קיבלה ממנה עזרה ותמיכה, ואילו המזכירה עונה לה שהקיבוץ פרנס אותה במשך שנתיים שבהן לא תפקדה. סיון מטיחה כלפיה שהיא לא יכלה לתפקד מכיוון שהייתה פצועה, פציעה נפשית ולא פיזית, וטוענת שבפצע מוגלתי כזה צריך לדעת לטפל. "היחס אליי בקיבוץ הוא כמו התעללות שנייה, שלישית ורביעית", היא אומרת למזכירה בכעס. הסרט מסתיים בבחירתה של סיון לעזוב את הארץ ולעבור לחיות בניו יורק בשנת 1997.

 

 

17 שנים עברו מאז אותה פרשה, והתנועה הקיבוצית עברה כברת דרך גם בתחום ההתעללות בנפגעות תקיפה מינית. בכנס שנערך בבית התנועה הקיבוצית השתתפו עשרות בוגרות (ושלושה בוגרים) מתוך 180 חברות קיבוצים, שהוכשרו לתפקיד הממונה על מניעת הטרדה מינית בקיבוץ, ובהן מזכירת עברון הנוכחית, נרקיס רגב-גביש. סיון עצמה, כיום חברת עברון נשואה ואם לשניים, הופיעה גם היא וענתה לשאלות המשתתפות. היא סיפרה שלפני עשר שנים חזרה מניו יורק לעברון, מתוך מחשבה שזה הבית שלה ושם היא צריכה להשתקם. היא עברה טיפול פסיכולוגי, שהביא גם לתהליך פיוס עם אמה ועם שני אחיה, שבסרט היא כעסה עליהם על שנענו להזמנת אביה ובאו לבקרו בגרמניה.

התייחסותה למוסדות הקיבוץ לא השתנתה. גם היום היא טוענת שבקיבוץ חששו לפתוח תיבת פנדורה, וכל מה שעניין את הגופים המטפלים היה להרחיקה מהקיבוץ. "ציפיתי מהקיבוץ שייקחו אחריות כמו במשפחה", היא סיפרה בכנס, "אבל הם העדיפו לשלוח אותי למשפחתון במקום לטפל בי. גם כשברחתי משם, היחידים שתמכו בבקשה של אמי להשאיר אותי בקיבוץ, היו פלה יצחקי ז"ל ובעלה שלמה. רציתי שיכילו אותי אחרי שהכול התמוטט, והם לא עשו את זה אף פעם". הטענות הקשות שלה מופנות גם לרשויות החוק. לדבריה, כשהתפוצצה הפרשה הגיעו אליה שלושה שוטרים למוסד החינוכי, אבל אז בגיל 14 היא לא הייתה מסוגלת להגיש תלונה. כשאזרה עוז במהלך צילומי הסרט והגישה תלונה, הרגישה מצד השוטרים "טיפול אטום, חסר רגישות, המשך של ההתעללות שעברתי". היא הביעה שמחה על כך, שכיום התנועה הקיבוצית מתייחסת ברצינות לנושא, וכבר לא מטאטאת פרשות כאלה מתחת לשטיח.

ביום העיון תיארה ד"ר אורית קמיר את השלבים שעבר החוק למניעת הטרדות מיניות, שהיא נמנתה עם הוגיו ועם מנסחיו, והצביעה על תחומים שבהם יש להשלים את החוק ולהרחיבו. מנהלת היחידה לקידום נשים בתנועה, ד"ר סמדר סיני, תיארה את מבנה התפקיד ואת סמכויות הממונה על מניעת הטרדות מיניות, וליאור גן-כהן ציינה את המורכבות בטיפול בפרשות תקיפה מינית בחברה סגורה כמו קיבוץ. לסיום, התקיים דיון שבו הציגו נציגים מעין גדי ומברעם דרכי התמודדות שונות עם פרשיות תקיפה מינית בקיבוציהם.