הסיטואציה המביכה ביותר שיכול בן קיבוץ להעלות על דעתו היא הגעתה של בחורה חדשה לביקור בקיבוץ שלו בפעם הראשונה.

למה? הלא לכאורה מדובר בסיטואציה משמחת דווקא. אל תטעו, הסיוט של בן הקיבוץ הולך להיות הרבה יותר נורא ממה שחשבתם, והמצב שונה לחלוטין מביקור של מתנדבת זמנית שעברה לגמרי במקרה במקום.

 

הבעיה מתחילה כבר בשיחת הטלפון המקדימה, בה נדרש בן הקיבוץ להסביר לבחורה איך מגיעים לחור הזה שהוא גר בו ולמה לעזאזל בחרו הוריו דווקא בו כמקום מושבם. הוא מסביר לבחורה - העירונית לרוב - כי היא צריכה לומר בשער הקיבוץ את שמו וכי היא באה אליו, אחרת לא יתנו לה להיכנס.

כמובן שהשומר או השומרת מחייכים חיוך מבשר על הבאות והיא נכנסת. אחרי אינספור הסברים היא חונה דווקא על הדשא של המשוגע של הקיבוץ, ומתחילה להסתובב בנואשות ולחפש את החדר.

היא נכנסת כמובן לבית שהכי לא מומלץ להיכנס אליו ושואלת איפה בן הקיבוץ גר. לאחר מבט זועף וקר מצד חבר הקיבוץ, היא פונה לעזרה מחברת קיבוץ חביבה היושבת לה במרפסת השכנה. עיניה של העלמה כמעט ומסתנוורות מחיוכה של חברת הקיבוץ: "סוף סוף הוא מצא לו מישהי, הגיע הזמן", חושבת בליבה החברה המסופקת.

היא מכוונת אותה בית אחד קדימה בשורה, ומצביעה על החדר השני משמאל. אחרי דריכה מיותרת על הגינה המושקעת בקיבוץ, מגיעה החברה החדשה לאזור חדרי הצעירים ומבחינה בבניין בן ארבעה חדרים, נסתר בין עצי ברוש, בו מונחים בקבוקי בירה על אדני חלונות המקלחות.

 

במקרה בו בן הקיבוץ ניגש לקחת את חברתו ממכוניתה שחנתה בכביש העוקף, או אז מתחילה "צעדת המבוכה". בן הקיבוץ מקווה שאף אחד לא יראה אותם, ואם כבר מישהו יראה אז שהיא לא תכרוך את ידה לפתע סביב ידו. כמובן שכל הקיבוץ יוצא מביתו כדי להביט בבן הקיבוץ שסוף סוף הכיר מישהי: חיוכיה של המטפלת מהגן והקריצה של מרכז הגד"ש בו עבד כנער רק גורמים לבן הקיבוץ להגביר צעדים, ולבחורה להבין עוד פחות את הסיבה לדהירתו.

 

מכאן העניינים רק מסתבכים. ברור שהמבחן האמיתי של חברה חדשה של בן קיבוץ הוא לא הארוחה בבית ההורים ואפילו לא המפגש עם החבר'ה שלו בשבת אחה"צ, אלא ארוחת שישי בערב בחדר האוכל.

עם הצעד הראשון של החברה בחדר האוכל, מיד מופנים כל מבטי הקיבוץ אל עבר הנערה ובן הקיבוץ. ברגע זה מתפלל בן הקיבוץ כי היא לא תשכח לקחת כף למרק, שלא תעצבן ותיק בכך שתיקח את כף הסלט לפניו ושלא תשאל אותו מתי בישלו את הארוחה. הבחורה מתפקדת יפה, מבקשת בנונשלאנטיות שניצל ואפילו לא לוקחת צלחת מהעגלה שליד המגשים (כי הרי אסור להגיע להגשה עם צלחת – מקבלים שם).

 

בסיום הארוחה מגיע השלב הקריטי – ההליכה למכונת הכלים והשהייה שם. את הדרך עושה הזוג במהירות כמעט מופרזת, ואילו הבחורה כמעט ונתקלת בוותיק המנסה להוכיח שגם בגיל 83 ניתן לקחת עשר כוסות של סודה בשתי ידיים. לאחר תדריך קצר במכונת הכלים, ממקמת הבחורה בצורה מושלמת כמעט את הכלים על המסילה (למעט הכיוון של הצלחת), והזוג מתכונן לצאת לכיוון הדבר האמיתי – התחקיר.

עכשיו אין עוד תירוצים: לא מגש עם אוכל, לא מגש מלוכלך ואפילו לא שיחה במכשיר הנייד תציל את בן הקיבוץ מההצקות שהולכות להגיע. 27.3 מטרים מפרידים בין פתח היציאה ממכונת הכלים לדלת חדר האוכל, אך לבן הקיבוץ נראה המרחק כשנת אור. המטפלת מהגן והשכנה בת ה-91 מתעניינות דווקא עכשיו מתי יבוא ויגזום להן את ההיבסקוס שכבר נכנס לתוך חדר השינה, או יעקור את הציקאס שהתייבש כבר בחורף שעבר. תוך כדי השאלה, שכמובן הייתה מיותרת, שולחות חברות הקיבוץ מבט מסתקרן אל עבר העלמה שעומדת ליד בן הקיבוץ.

 

כאשר מגיע הזוג סוף סוף לחדרו לאחר ארוחת הערב, מוציא בן הקיבוץ אנחת רווחה, וכולו תקווה שהנערה לא נבהלה מכל ההטרדות, ההצקות, המבטים והקריצות שחוותה בחצי שעה האחרונה. היא, העירונית, בכלל לא מבינה למה הוא כל כך לחוץ: "אתה כל כך פופולרי בקיבוץ שלך, כולם אומרים לך שלום!" היא מסכמת את החוויה מזווית ראייתה.