השבוע התחיל איתי עוד ידיד שלי. ישבנו אצלי, הייתה שיחה נחמדה, אני הייתי נחמדה (זה קורה), הוא היה נחמד. דיברנו קצת על זיונים, שלי ושלו. ואז הוא התחלי איתי.
לא איכפת לי מההתחלות הכלליות, המתמידות, האינסופיות, בכל הקשר. מטכנאי הכבלים שחושב שהוא אשכרה בסרט כחול ("את גרה לבד? אולי אני אבוא בהזדמנות") ועד המציל בבריכה שחושב שהוא מ"מציצים" (והשתמש במשפט המהפנט בשנינותו: "בואי, בואי שנייה"). דפוקים, אוקיי, אבל התרגלתי.
ככה זה בנים; יורים. כל היום יורים. אינספור מחסניות, אינסוף כבוד-עצמי לשרוף, כל אידיוט מרגיש שיש לו סיכוי עם כל אחת, כל היום ממלאים לוטו ולא משלמים. בתמונה: ידידים לך תדע? אולי פעם אחת מישהי ששורקים לה ברחוב תסתובב אליך ותוריד חולצה? מה הפסדת בלנסות? סבבה. לא איכפת לי. בניגוד ליתר אחיותיי למגדר, אין לי בעיה להיות אכזרית, מהירה וחותכת. החיים הם ג'ונגל, ולי יש מצ'טה. אם במהלך היום אני נאלצת לכרות אשכים שנקרים בדרכי, אוקיי. אבל למה ידיד? אשכיך יקרים לי, גם אם אני לא רוצה אותם חשופים מולי. שמור עליהם. אל תתחיל איתי.
כתבתי את הקטע הזה, עמדתי להוסיף נאצות כרגיל, וידיד אחר שלי בא לבקר וקרא. יש לציין: זה ידיד שאף-פעם לא עשה מהלך מולי, גם לא באופן עקיף. תגובתו: "דנה, את מפגרת. בואי ואסביר לך משהו על בנים ובנות." (כן, הוא מתנשא, חופשי מתנשא).
"לצורך ההסבר בואי נתייחס לבנים שהם לא חלאות-מתחילים-עם-כל-מה-שזז, ובנות שהן לא משחקות-על-זה-כדי-לקבל-יחס-להשתמש-ולזרוק. נניח, את והידיד הזה. יכול להיות שאת פשוט לא נמשכת אליו בכלל. את מכבה את הכפתור הזה, כי אתם ידידים, כמו אחים הרי, ומפסיקה לחשוב עליו ככה. הוא יכול לעשות לך מסאז', את יכולה לדבר איתו על זיונים, כמו אחים. אין בעיה. את יכולה. את אישה. הוא, לעומת זאת, לא אישה. הכפתור הזה לא נכבה אצלו אף-פעם. יכול להיות שהוא אפילו לא רוצה להיות איתך, מעריך את הידידות שביניכם, חושש שזה יהרוס. הוא לא בנזונה, זה הכפתור. כשאת מדברת איתו על סקס, הוא חושב – גם אם קצת, גם אם בצד של התודעה – על האפשרות לזיין אותך. כשאת בלי חזייה, את בעצם תוקפת אותו מינית. זה הגוף שלנו. אנחנו כלואים בו, וזה המצב בכל מקום. כל שלט חוצות, כל מחשוף או חריץ על הדשא, כל הזמן, גם כשזה ממש לא מתאים. ברור שאסור לנו להגיב. אבל זה לא קל. ואז באה דנה, יושבת מולו בלי חזייה ומדברת על זיונים. דנה ליברלית. דנה לא נמשכת. דנה שרמוטה פוריטנית".
"משפט יפה," אמרתי, והוא, הישר-תמיד, נתן קרדיט: "של שלומי שבן. ועוד משהו. לגבי אלה שמתחילים כל הזמן. לא כולנו כאלה. יש בנים שזה עניין בשבילם להתחיל עם מישהי. בנים שזאת המחמאה הכי גדולה שהם יכולים לתת. ששוקלים מלים, שלוקחים את הזמן. את מפספסת אותם בהכללות שלך. לחתוך זה לא תמיד הכי חכם."
שתקתי. פעם ראשונה בחיים.
ואז הוא נישק אותי. וזה היה טוב.