הדבר המסוכן בזיכרון לטווח ארוך, הוא שבדרך כלל מאוכסנים בו בעיקר זיכרונות טובים. את הרעים הוא נוטה להדחיק. כך קורה לי בכל פעם שכתבנו בצפון מרצד על המרקע עטוף דובון כששלג טרי מעטר את זקנו ופניו קורנות מאושר. לנגד עיני מופיע אז אותו יום בודד בו השלג היה מושלם והרכבלים ריקים מאדם. זיכרון בוגדני זה מוביל אותי מיד לסבב טלפונים זריז ונמרץ בין כל חברי "חבורת הסקי" תוך הזכרה חוזרת ונשנית של מילת הקסם ששום גולש באשר הוא לא יכול לעמוד בפניה - "פאודר" (שלג עמוק וטרי).

 

קרני שמש ראשונות מפציעות מעל הרי הגולן, הטל החל מתייבש מעצי האגס הפזורים לאורך עמק החולה, יום מושלם. הדרך הזו מוכרת לי היטב. פעמים רבות נסעתי בה מאז שהתמכרתי ללבן, ואני נושא בלבי תפילה חרישית שאולי הפעם הכל יהיה שונה. אולי הפעם כל המסלולים יהיו פתוחים, אולי לא יהיו תורים, אולי פעם אחת יוכלו חובבי הסקי ליהנות מיום של אדרנלין טהור חסר הפרעות. כאזרח למדינה מדברית ניתנים לי ימי חסד מועטים,  ואני משתדל לטוס בכל שנה לחופשת סקי בת שבוע באירופה. אך אם חשקה נפשי בתוספת, קיים לכך "פתרון" – אתר החרמון.

 

בעליות לרמת הגולן החלו החששות לכרסם. על כל מטר שעלינו נוספו עוד ועוד מכוניות, כל אחת מהן נוסעת בפראות, מנסה לעקוף ולהרוויח עוד מקום בתור, שלפי הערכתנו המלומדת משתרך בשעה זו עד מג'דל שאמס. רוחנו לא נופלת ואנו משתעשעים במשחק ההימורים האופטימלי: "בכמה דוכנים עם פיתה ולבנה ניתקל עד הכניסה" (זהירות ספויילר! התשובה הנכונה היא 22).

 

לאחר כשעה של המתנה מנומנמת, ניצבה מכוניתנו בפתח האתר. אך שמחת סיום התור התחלפה במהרה בתדהמה ממורמרת כשהמחירון בישר לנו שגם השנה עלו המחירים בצורה משמעותית. כל זאת ללא הוספת מסלולים, שיפוץ רכבלים, או כל השקעה אחרת שתצדיק לפחות במעט את הכופר המוגזם שדורשים ה"שודדים" מנווה אטי"ב.

 

 

הרכבל התנהל בעצלתיים. בהיעדר מתקן ראוי, לוקחת העלייה הקצרה ברכבל העליון למעלה מעשרים דקות בהן חשוף הגולש לרוחות הקפואות. למרות הקור ששיתק את גופינו, חיממה אותנו הידיעה שגמרנו עם הבירוקרטיה ומעתה מצפה לנו יום של הנאה אקסטרימית.

 

נחלצנו מהרכבל והתחלנו, סוף סוף, בירידה. בהשוואה לגודלו מכיל החרמון אחוז גבוה מאוד של מסלולים שחורים או אדומים (רמות הקושי הגבוהות ביותר). על מנת להקשות אף יותר, מתחיל כל אחד מהם בשביל צר ומפותל שמפאת העובדה שישראל לא בדיוק מדורגת ברשימת מעצמות הסקי הגדולות בעולם, מכיל דרך קבע מכשולים אנושיים בצורת עשרות נפלי גלישה שלא עמדו בכישורים הגבוהים שמצריך מסלול מסוג זה. לאחר גיוס כל הניסיון שצברנו במהלך חופשותינו מעבר לים וסללום מסיבי, צלחנו את דרך החתחתים הראשונית והחלטנו בהתייעצות מהירה לא לבזבז עוד את זמנינו על המסלולים ולפנות למרחבי ה-off piste (מחוץ למסלול) שכוסו בשכבת שלג בתולית.

 

דקה של גלישה מהירה הספיקה כדי להשכיח את זוועות הבוקר. שמש חמימה הפשירה את שריריי והתחלתי בגלישה נעימה בערבות הלבנות. עייפות וייאוש הבוקר התפוגגו כלא היו, את הדממה הפרה רק אוושת הסכינים בשלג. מי אמר שאי אפשר להרגיש אירופה במזרח התיכון...

 

 

"הלו! תיפול יא מנייאק", שמעתי לפתע קול מעלי. מופתע מההפרעה איבדתי שיווי משקל והמשכתי לסלטה, מיד אחריה הגיע הכאב החד והקר. הבטתי למעלה וראיתי את קרון רכבל המטיילים מתרחק ואתו קול צחוקם של בני העשרה, הוא לווה בקריאות "ראית איך התרסק זה?", ומיד אחר כך, "עירוני ה' פתח תקווה שולטים".

 

אז הבנתי סופית - השלג יכול להיות אירופה אבל האנשים יישארו לנצח מזרח תיכון. כך עבר לו יום "חרמוני" טיפוסי של קרבות חסרי רחמים באפקטי דומינו אנושיים ברכבל, אבנים על המסלול, רוחות אכזריות ושאר הלוקסוסים שכל כך מאפיינים את פסגת החלטורה.   

 

אז בשורה חדשה אין, אבל הזמן המועט בו נהניתי מגלישה חסרת הפרעות הזכיר לי את הסיבה שבגללה אני עושה את זה לעצמי פעם אחר פעם: זוהי אחת מההנאות הגדולות שבנמצא. ברוני האתר כבר הפנימו מזמן שאין להם צורך במוצר סביר או במחירים הגיוניים, כל מה שדרוש להם זה אנשים כמוני שבכל שנה נשבעים שזו הפעם האחרונה, אך שנה מאוחר יותר מוצאים עצמם חוזרים על ארבע, מהופנטים מלובן עיניה של המדינה. מאיר אריאל הגדיר זאת טוב מכולם: "מי שנדפק פעם אחת, כבר לא יכול להיגמל מזה..."