כניסה לקהילת במקום
 
דואר אלקטרוני
 
סיסמה
 
שכחת סיסמה?
 
 
משתמש חדש?
 
 
לוח עבודה בקיבוץ.png
 
 
 

חזרת פתאום

דף הבית > ארכיון תרבות >  חזרת פתאום
 
 
 

השירים של עמרי ויטיס נוחתים עליו פתאום, באים אליו מתוך החלומות. המון שנים הוא לא ידע איך להוציא אותם החוצה, אבל היום - לאחר מסע נדודים של קרוב ל-20 שנה, שכלל קרבות הישרדות קשים, קריירה כמוזיקאי בלונדון והקלטת ארבעה אלבומים - הוא חזר בגיל 39 לקיבוצו דליה, ומסתמן ככוכב עולה בשמי המוזיקה האלטרנטיבית הישראלית.
 
 
 
 

התקופה הכי קשה בחיים שלי

 
ההצלחה היחסית שהוא נהנה ממנה היום לא באה בקלות. כשהשתחרר בראשית שנות ה-90 מהצבא היה לו רק חלום גדול ושום מושג איך הוא מגשים אותו.
"הגעתי לשנה בקיבוץ וניסיתי למצוא את הדרך שלי במוזיקה", הוא מספר. "המטרה שלי הייתה להתקבל ל'רימון', בית הספר למוזיקה. רציתי להיות זמר וזו נראתה לי הדרך הכי קלה להיכנס לעסק". אבל החלומות התנפצו מול אודישן לא מוצלח, וצו מילואים שקיבל נתן לו את הדחיפה הסופית לנסוע לעיר שמשכה אותו מאז ומעולם – לונדון.
 
בלונדון ציפתה לו ויויאן, מתנדבת בריטית שהכיר בקיבוץ ושעזרה לו להתאקלם בעיר. "לא הייתה לי ויזה, בקושי היה לי כסף, לא הכרתי אף אחד, לא ידעתי איך מחפשים עבודה. כל מה שרציתי אז זה לשרוד בעיר למשך שישה חודשים שאושרו לי בוויזה, ולא להישבר ולחזור לקיבוץ. זו הייתה התקופה הכי קשה בחיים שלי", הוא משחזר.
אחרי חצי שנה של השרדות בלונדון, שב לישראל והתמקם בתל אביב, אבל גם שם לא מצא מנוחה. "היה לי חלום מאוד גדול ושום יכולת להביא אותו לידי מימוש, זה היה מאוד מבלבל ומתסכל", הוא מספר. "ניסיתי שוב להתקבל לרימון ושוב לא התקבלתי. הייתי אבוד".
ויויאן, שהגיעה בינתיים לחיות איתו בתל אביב, עמדה לשוב ללונדון לשנת לימודים נוספת. "היא שכנעה אותי לחזור איתה. בהתחלה לא הייתי בעניין, כי לא שכחתי כמה קשה היה לי שם, אבל בסופו של דבר הסכמתי, מתוך החלטה שאשקיע הכול בחלום שלי להיות זמר. מצד אחד, זה היה כל כך גדול שבכלל לא האמנתי שזה אפשרי; מצד שני, הבנתי שאם אני רוצה לעשות את מה שאני אוהב, יהיה עליי לחרוג מהדרכים המקובלות וללכת על זה בכל הכוח".
 

כל מה שחלמתי עליו מתחיל לקרות

 
הוא חזר לאנגליה, למד אנגלית וחרש את מדור הדרושים ללהקות. לכל מודעה של להקה שחיפשה זמר, הגיב מיד ושלח קלטת דמו בעברית שהקליט בארץ. מרבית הלהקות התלהבו והזמינו אותו לאודישנים, ביניהן להקה בשם "אפריל" שמאוד מצאה חן בעיניו. "לפני שהם פגשו אותי הם כבר שמעו יותר מ-20 זמרים. הייתה לי הרגשה מאוד חזקה שזו הלהקה בשבילי. התקשרתי למנהיג הלהקה, צרפתי בשם סטפן, ושכנעתי אותו לבחור בי. זה היה אושר גדול. פתאום, אחרי שנים שהייתי צל של עצמי, מה שרציתי התחיל לקרות".
 
הלהקה החלה לעבוד במרץ ולחפש את דרכה. רצף ההופעות הפך אינטנסיבי, והיא השתפשפה וצברה קהל. בכל אותו זמן חיפשו את הסגנון המוזיקלי, כשסטפן משך יותר לכיוון הפופ הבריטי וויטיס לכיוון האינדי האמריקאי. "עם הזמן הפכנו לגוף יותר אורגני", הוא מספר, "כל אחד התמקצע בתחום שלו, ואם בהתחלה חשבנו שאנחנו צריכים לעשות שירים שיתאימו להצלחה וירצו חברות תקליטים, בהמשך נטשנו את הגישה הזאת והלכנו אחרי הלב".
 
ויטיס המשיך עם ההתפתחות האישית, ובשלב זה היה גם זמר, גם כותב שירים ומלודיות וגם מנהל. "בהתחלה ניסיתי לשלוח דמואים לחברות התקליטים הגדולות, אבל כשראיתי שזה לא הולך החלטתי לשנות גישה. יום אחד תפסתי אומץ והתקשרתי לניק פלדמן מ"וורנר ברוד'רז" (אחת מחברות התקליטים הגדולות בעולם, ת.ש). שאלתי אותו אם הוא שמע את הדמו וכשהוא ענה לי שלא, הצעתי לעשות פגישה ולשמוע יחד. למרבה ההפתעה הוא הסכים, והגעתי לפגישה במשרדים שלהם.
הפגישה לא הניבה תוצאות, אבל נתנה לי אומץ להמשיך בשיטה הזאת. הבעיה הייתה שעוד לא היינו מספיק טובים, והחומר המוזיקלי לא מספיק מגובש. אני זוכר שישבתי בחדר של האמרגן של בוי ג'ורג', תקליטי זהב מסביב, ושמענו את הדמו. כשהשיר נגמר הוא אמר לי 'שמע, זה שיר מקסים אבל אני לא יודע וואט ד'ה פאק טו דו וויז איט'".
 

מביאים את התשוקה לבמה

 
המפנה המוזיקלי הגיע בעקבות הופעה שראו חברי הלהקה באחד המועדונים באנגליה של להקת "סיקס ביי סבן", שעשתה מוזיקה שמשלבת רוק וטראנס, ללא אמצעים אלקטרוניים. "ההופעה הזאת שינתה לכולנו את התודעה ואת החשיבה", מסביר עמרי. "הבנו שאפשר לעשות דברים מדהימים בלי להתחנף, והתחלנו לעשות מוזיקה שלא הייתה דומה לשום דבר שעשינו לפני זה. גם ההופעות שלנו נהיו טירוף: הבאנו המון תשוקה לבמה, ואנשים התחברו לזה. הגענו למועדונים הכי טובים באנגליה והפכנו ללהקה מוכרת יחסית".
 
ואז הגיעה הבשורה שלה ציפה מאז הגיע לעיר - חברת "פייר רקורדס" התלהבה מאוד מהחומרים של הלהקה, והסכימה לתת להם 2,000 פאונד להקלטת אלבום בכורה עם חופש אמנותי מוחלט. התקליט יצא לשביעות רצון חברת התקליטים, והלהקה החלה לקבל ביקורות בעיתונים. גם תחנות הרדיו האלטרנטיביות קפצו על המציאה, ואפריל נכנסה לפלייליסט.
 
איך היה לשמוע את עצמך פתאום ברדיו?
"זאת הייתה תחושה מדהימה והישג עצום. היה לי חלום ופתאום הוא מתגשם, ויש מי שמתלהב ושומע אותנו. הבעיה הייתה, שמבחינה מסחרית הדיסק הצליח חלקית. לי לא הייתה בעיה עם זה - זו הייתה תקופה שבה הספייס גירלס שלטו במצעדים, בעוד שהחומר שלנו היה מאוד אלטרנטיבי. יש לא מעט דוגמאות ללהקות מוכרות, שהתחילו כאלטרנטיביות ורק אחרי כמה דיסקים נכנסו למיינסטרים, כך שראיתי בדיסק הזה שלב ראשון, שחייבת להיות לו המשכיות עם דיסק נוסף. לסטפן, לעומת זאת, היה פתיל יותר קצר משלי, והלהקה נכנסה שוב לבלבול. הם חשבו שאולי כן צריך לחזור לסגנון הקודם שלנו ולנסות לעשות דברים יותר קונבנציונליים".
 

עם שבר של חלום ביד

 
תוך כדי המשבר הפתאומי ויטיס החל לחוש מיאוס מהניהול, שגזל חלק נכבד מהאנרגיות שלו וביקש אחר מישהו אחר שיקח את המשימה. הוא לא ידע שהמהלך הזה יביא לסופה של הלהקה. "פגשתי בחור יהודי בשם דן, שנורא התלהב ודיבר הרבה וסיפר שיש לו קשרים והוא רוצה להשקיע כסף. בהתחלה הוא התחייב לא להתערב בתכנים, אבל בהמשך הוא נכנס לנו לתוך הקרביים והשתלט על הדברים. אני וסטפן היינו חברים טובים, אבל תמיד היו לנו חילוקי דעות אמנותיים, כי הוא ניסה למשוך לכיוון הפופי ואני לכיוון האלטרנטיבי. דן זיהה את זה, ומהר מאוד מצאתי את עצמי בודד במערכה כשכולם נגדי. בסופו של דבר, דן אמר לחברי הלהקה שזה או אני או הוא. לי היה ברור שהחבר'ה ילכו איתי, אבל למרבה הפתעתי הם הלכו איתו, ומצאתי את עצמי בחוץ".
 
איך התמודדת עם זה?
"מובן שנפגעתי מאוד. ירקתי דם בשביל הלהקה הזאת, ועשיתי הכול כדי להביא אותה לאן שהיא הגיעה, ופתאום הם תקעו לי סכין בגב. לא האמנתי שזה קורה לי. זאת הבגידה הכי גדולה שהייתה לי בחיים. אחרי ארבע שנים של עבודה מאומצת עם צוות שהייתי קשור אליו בכל ההוויה שלי, עמדתי מול מצב שלא ציפיתי לו כלל, ונכנסתי למשבר מאוד גדול. לא היה לי מה לעשות, לא ניגנתי בגיטרה מספיק טוב כדי ללוות את עצמי, והשירים שעשיתי עם הלהקה היו רלוונטיים רק לה. עבודה ענקית של ארבע שנים ירדה לטמיון. נכנסתי שוב לתקופה של בלבול.
במשך שלוש-ארבע שנים ניסיתי להתעסק במוזיקה, אבל הייתי אבוד לחלוטין. חזרתי למצב ההתחלתי, עם שבר של חלום ביד בלי לדעת איך להתחיל מחדש".
 
אז איך הגיע המפנה?
"אחרי כמה שנים של נתק, פגשתי את סטפן, שמאוד הצטער על מה שקרה והתחיל להכיר לי אנשים מעולם המוזיקה, היכרות שהביאה בעקבותיה פרויקט הקלטות שהחזיר אותי לעניינים והחזיר לי את החשק ליצור".
 
החלטתי ללמוד לנגן טוב בגיטרה, כדי שלא אהיה תלוי יותר באחרים. שיניתי את הסגנון המוזיקלי שלי לאקוסטי יותר, ובמשך חצי שנה הסתגרתי בבית וניגנתי בגיטרה ארבע-חמש שעות כל יום. בשאר הזמן הייתי מסתובב הרבה בפארקים, חושב על שירים ומופיע כמה שיותר בבמות פתוחות, תוך הבנה שאני חייב להשתפשף בהופעה על במה".
 
סלח לי על הפולניות, אבל איך מימנת את זה?
"חייתי על מינימום. היה לי תקציב של עד עשרה פאונד ביום. לא היה לי הרבה כסף, אבל הייתי מלא בתחושת הגשמה רוחנית".
 
אורח החיים עורר בו השראה, והוא הלך והשתפר בהתמדה, עד שקיבל הצעה מאחד המקומות שבהם הופיע לתת הופעה מלאה. "לאט לאט התחלתי להופיע עם עוד ועוד מוזיקאים. ההרכב השתנה כל ערב, ניגנו איתי נגנים מכל העולם, אין כמעט כלי אקוסטי שלא היה איתי בהופעה. זה היה מאוד מלהיב. אנשים התחילו להכיר אותי, והגעתי למצב שאני מופיע ארבע-חמש פעמים בשבוע. בשלב מסוים גם התחלתי להקליט".
 
ואיך הלך עם חברות התקליטים?
"הלך מאוד קשה, כרגיל. אחרי הרבה ניסיונות הצלחתי למצוא חברת תקליטים קטנה שהתלהבה והחליטה להוציא את הדיסק. ידעתי שהוא לא יימכר בטירוף, לפחות שיתאפשר עכשוי לרכוש אותו בצינורות ההפצה העולמיים. הדבר הגדול בשבילי היה שהוכחתי לעצמי שכשאני מאמין במשהו והולך איתו עד הסוף - דברים טובים קורים ואני מקבל הכרה מקצועית".
 
תחת המומנטום החיובי המשיך ויטיס להופיע, כשהוא מתקבל למועדונים ולפסטיבלים נחשבים ברחבי הממלכה. "עשינו ערב השקה של הדיסק במועדון ה"ברפליי", שמאוד נחשב בלונדון", הוא נזכר, "הייתה לנו הופעה מאוד גדולה שם שהוקלטה, והחלטנו להוציא אותה כדיסק בפני עצמו".
 

בעצם אני לא רוצה להקים משפחה באנגליה

 
האירוע הזה, שהתרחש לפני שנה, סימל את שיא ההצלחה של עמרי ויטיס באנגליה, אבל דווקא אז הוא הרגיש מותש. "בלונדון יש הרבה קהל למוזיקה הזאת, אבל יש כל כך הרבה אופציות שאי אפשר באמת יכול לגבש קהל קבוע", הוא מספר.
בדיוק אז הגיעה אליו הזמנה לנגן בפסטיבל מוזיקה גדול שנערך לרגל חגיגות ה-70 בקיבוצו דליה. "הופעתי בקיבוץ ומאוד התרגשתי לראות באיזה חום קיבלו אותי", הוא נזכר. "אחרי 15 שנה שלא הופעתי בארץ, ובטח שלא בקיבוץ, פתאום הייתה לי איזו תחושת התחממות. אף פעם לא חשבתי לחזור לארץ, הייתי בלונדון כבר תקופה ארוכה והתרגלתי לחיים שם, אבל עכשיו הבנתי שאני לא רוצה להשתקע באנגליה ולהקים שם משפחה, ומה שנראה לי לפני זה לחלוטין לא הגיוני הפך עכשיו להכי הגיוני.
הקיבוץ השתנה עם ההפרטה, החופש להיות אדון לעצמך, וגם הארץ השתנתה, עם עידן האינטרנט וההצלחה הגדולה של אמנים ישראלים בחו"ל. הגבולות בין פריפריה למרכז היטשטשו. התחלתי לבקר יותר בארץ ולנגן עם בחור מדליה בשם ערן נגל שמנגן על תוף ג'מבה. לאט לאט הבנתי, שבעצם אני יכול להמשיך את אותו קו של לונדון, פה".
 
ואיך סצנת המוזיקה המקומית קיבלה אותך?
"קיבלו אותי מעל לכל הציפיות. הופעתי בתל אביב כמה פעמים, ופתאום התחילו להיפתח לי דלתות. 88FM הקדישו לי שעה שלמה, ויואב קוטנר השמיע וראיין אותי בגל"צ. בשבועות הקרובים יוצא סינגל ראשון שלי לרדיו בשם "wind". אחרי כל כך הרבה שנים בחו"ל מצאתי מקום שבו אוכל להרגיש בבית. הבנתי שמה שחשוב לאמן היום זה לא איפה הוא יוצר, אלא שיהיה לו בית גידול מתאים. אם מקבלים אותי בארץ ואוהבים אותי, זה טוב לי לא פחות מהמקום הכי נחשב באנגליה".
 
התשישות שהוא חש בלונדון, לצד ההתלהבות המחודשת מישראל, גרמו לעמרי לבוא לחודשיים תקופת ניסיון. "הגעתי באביב האחרון וראיתי כי טוב", הוא צוחק. "הצלחתי לגבש הרכב מוכשר, שלמעשה חופף להרכב באגליה וכולל, מלבד ערן, גם את הבסיסט דיויד ג'ונסון מהזורע ואת הכנרת שירן יינון מחיפה. הגעתי למצב שיש הרכב, יש הופעות, יש השמעות ברדיו. גם הארץ וגם הקיבוץ הם מקומות שנוח לי בהם, היום ויש לי את החופש ליצור".
 
אם כן, עמרי כבר חזק בישראל, ולוח ההופעות הצפוף שלו כולל מקומות נחשבים כמו ה"אוזןבר" בתל אביב, "המרתף 10" בחיפה, "הפטרייה" בדן ועוד הופעות בשפע קיבוצים ופאבים מצפון ועד דרום. "אני אוהב להופיע בתל אביב, אבל דווקא חשוב לי להגיע לקהל הקיבוצי. עד עכשיו זה הקהל שהכי התחבר למוזיקה שלי ופרגן, ולכן אני בהחלט מכוון אליו. אולי זה בגלל שגם אני וגם מרבית חברי הלהקה קיבוצניקים".
 

 גיליתי את עצמי מחדש

 
איפה אפשר לשמוע אותך?
"אפשר לשמוע חומרים ולהתעדכן על הופעות בפייסבוק שלי או במייספייס".
 
אם כבר חזרת לארץ, יש מצב לעברית?
"ללא ספק. אין שום אידיאולוגיה מתייוונת מאחורי הכתיבה שלי באנגלית, אלא רק האלמנט הפרקטי, שזו השפה של המדינה שבה יצרתי. היום, כשאני פה, אני בהחלט מתכנן לכתוב גם בעברית ושובר את הראש על מילים".
 
אז אתה מרוצה שחזרת?
"ברור. מבחינה מקצועית הרבה מהמוזיקה הישראלית כבר נגישה לעולם, וגם לזו שלא יש פה מספיק קהל שאוהב מוזיקה טובה. מבחינה אישית, חזרתי להיות ליד המשפחה והחברים, והכי חשוב, אני יכול ללכת יחף. העבודה והחיכוך האנושי והמוזיקלי בתוך מטרופולין התרבות הענק הזה שנקרא לונדון, תוך חיפוש מתמיד וליטוש היצירה שלי במשך שנים, הביאו אותי לזיכוך ולחיבור עמוק לשורשים. התחברתי למרכז הפנימי הרוחני שלי, ובדומה לנזיר אורבני או לאלכימאי השוקד על מלאכתו התמסרתי לחלוטין ליצירה. הריחוק מהמקום שבו נולדתי, ממשפחתי ומחבריי, אפשר לי להתחבר ולגלות את עצמי ואת מהותי.
החזרה לארץ היא נקודת ציון חשובה בתהליך הזה. יש איזו אגדה על מישהו שיצא לחפש אוצר במדינה רחוקה, ובסוף גילה שהאוצר היה כל הזמן בבית. אז אני אולי מצאתי חלק מהאוצר באנגליה וחייתי את החלום שלי, אבל בסופו של דבר, גיליתי שיש גם פה בבית חלק אחר של האוצר הזה".
 
פורסם לראשונה ב"דף הירוק