ארבעת הכיסאות עמדו מיותמים וחפויי ראש בעיגול, כמו אנדרטה עצובה ודוממת שמתעדת פשע נורא...
היה זה יום חורף חמים. הקיבוץ כולו לבש חג לקראת ה"עשרים ואחד", הלא הוא יום הולדתו (ה- 89 אם אתם חייבים). הפעם בתכנית: ערב מחווה לגדול סופרי הקיבוץ ע. הלל. מחבר קלאסיקות הילדים "מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה", "יוסי ילד שלי מוצלח" ועוד.
לא ברור אם היה זה מקרה או יד מכוונת, אך מה שארע באותו היום ובבאים אחריו, יכול היה להפרות את דמיונו של הסופר. הרשו לי להיכנס לרגע קט לנעליו הגדולות, והקשיבו לסיפור המוזר על היעלמות השולחן העגול:
השולחן נולד ב"כתר", כבר לפני 20 שנה.
אל בית שלח הוא הגיע, כמילה האחרונה.
מוצר חדש, יעיל, מרשים, יש יאמרו שאף מפתיע.
הן שולחן עשוי מפלסטיק, לשום מטרד אינו פגיע.
אחה"צ קיצי, עוד יום של חול, המשפחה כולה סביב.
"ארוחת ארבע" אוכלים כאן, זה חברתי וגם חביב.
שם היו נוגסים בלחם, עם קצת "בלובנד" וירקות,
מתלוצצים עם עוברי אורח, נאבקים ברוב צרעות.
ימים חלפו, אופנה עברה לה, השולחן ליחו כבר נס.
הושלך לעומק המחסן, שכב בחושך מכונס.
שם נשכח שנים רבות, עזוב, מוזנח ומתאבק,
לא חשב שיום אחד, עוד יעשה כזה קאמבק.
יום אחד קרה הנס, כשהדירה עברה שיפוץ,
מחסן פונה ומי זה צץ לו? שולחן הפלסטיק הנחוץ.
בן הזקונים אותו ראה, התאהב בו מחדש,
אותו הציב מחוץ לחדר, לצדו רבות נפש.
הגיע חורף, בא הגשם, השולחן עוד לא נשבר,
ניצב גאה בדום מתוח, עד לבוא היום המר.
אין יודעים עוד מה קרה שם, לאן הלך לו השולחן,
השערות ישנן בשפע אפרט פה את חלקן:
גרסה אחת, לא סתם גורסת, היה זה איש מהאולפן.
בארגנטינה וברוסיה, מעריכים כזה שולחן.
הרי רהיט כזה בחדר, הוא יפה ואף מתאים,
לתמוך בכיף בקבוק של וודקה, להכיל משחק קלפים.
אולי היה זה בן תשחורת, שלבו נמלא בעוז,
"שולחן כזה מאוד מתאים לי, לפינתי אותו אבזוז".
על הטרקטור הועמס אז השולחן המיוסר,
מאפרה עליו הציבו, ולצידה מעט שיכר.
אך מה נרמז פה? איזה הבל, אסור סתם כך להאשים,
היטב יודעים שפה במשק, כולם חונכו לערכים.
עדיף לחשוב שהשולחן, החליט לפתע שנמאס,
לעמוד כך סתם בנחת, כשלקיבוץ יום חג נכנס.
אז את רגליו הרים במרץ, כיסאותיו זנח בליל,
מיהר לרוץ לחדראוכל, מספרים שם ע. הלל.
שירים הוא שר במלוא גרון, בריקודי העם ניתר,
ובפאב עם כל החבר'ה, מוודקה רדבול השתכר.
בשבתו עם הקיבוץ, לסיפורים קשוב הקשיב.
אמת? דמיון? זה לא חשוב כבר, העיקר הנרטיב.
אך עת שקע לו הקונפטי, ונדם גם המזמור,
השולחן רצה הביתה, אך לא ידע כיצד לחזור.
השמועה פרשה כנפיים, הוא הוכרז כנעדר,
ופתאום באורח פלא, אחרי יומיים הוא חזר.
עומד בשקט, אין מפריע, סביבו פרושים כיסאות בלאט,
את סיפורו שומר בבטן, לא מסגיר שום בדל של פרט.
אמנם לא הלל ולא ע', אך אשלים את הפזמון,
באימרה המפורסמת, על יואל משה סלומון:
"לאן הלך? ואיך חזר? אין איש אשר ידע,
אולי היה זה רק חלום אולי רק אגדה".