בשקט בשקט, אי שם למרגלות הגלבוע, מתרחשת סצינת ספורט תוססת שמביאה לישראל את אחד ממקצועות הספורט האלימים בעולם - הרוגבי. שם, בלי קסדות או מגנים, נאבקות שש קבוצות על תארי האליפות והגביע. שחקניהן לא מתרגשים כשעפות להם שיניים, כשאפיהם מדממים, או כשפנסים כחולים מעטרים את עיניהם; מבחינתם, נדירות הפציעות שכוס בירה קרה וכמה נקניקיות על הברביקיו לא יוכלו לרפא. ברוכים הבאים לקיבוץ יזרעאל - בירת הרוגבי של ישראל.

 

 

 

תחילת הרוגבי בגלבוע מקבילה לתחילתו של הרוגבי הציוני בכלל, ומקורה בגרעיני הבונים שהגיעו מדרום אפריקה, מאוסטרליה, מניו זילנד ומאנגליה בשנות ה-50 וה-60. העולים הצעירים הביאו איתם, מלבד מבטא כבד, הרגלי נהיגה הפוכים ויכולת מעוררת השתאות של שתיית בירה, גם את הספורט המוזר. ב-1967, לאחר הבאת ציוד דרוש וארגון קבוצות, פגשה יזרעאל את טכניון חיפה במפגש שנחשב כמשחק הרוגבי הראשון בארץ הקודש, אך רק ב-1974 נוסדה ליגה רשמית לרוגבי ישראלי.

 

לאחר שנים רבות, שבהן שמר הדור המייסד על הגחלת האנגלוסקסית בקנאות, והרשה רק לבני משק לשחק בקבוצה, פרץ המרקם האנושי של הרוגבי היזרעאלי בראשית שנות ה-90 את גבולות הקיבוץ, וזאת הודות למחלקת הנוער שהוקמה במועצה האזורית עמק יזרעאל, ומאפשרת לילדים לבחור גם בספורט הזה. התשתית הטובה, הגיוון הספורטיבי והאפשרות לפרוק אגרסיות באופן מסודר - כל אלה משכו ילדים רבים, והעניקו לקבוצה הבוגרת תשתית טובה להמשכיות. כיום, ניתן לראות שאמנם יש גרעין של שחקנים מקומיים, אך מרבית השחקנים מגיעים מיישובי הסביבה, בהם מזרע, הזורע, מולדת, ניר דוד ורבים אחרים.

 

אחד מהם הוא הקפטן שי דקל, במקור ממולדת, כיום מעין חרוד איחוד: "אני בכלל התחלתי בקרטה", הוא מספר במבט נוסטלגי, "אבל זה לא היה מסודר ולא היו תחרויות בקרטה, אז חיפשתי משהו עם יותר תחרותיות. הלכתי לראות במה מדובר ומאז נתקעתי פה. אי אפשר לעזוב, וזאת בעיה, זה משהו שתופס אותך מהביצים ומצמיד אותך לרצפה", הוא מביא מטפורה מעודנת.

"אין ספק שזה ממכר", מאשר ותיק שחקני הקבוצה, צחי צפדיה, "אני בגילי סוחב פציעות כל הזמן. בכל פציעה אני אומר, זהו גמרתי, וכשאני מחלים אני חוזר כמו אידיוט למגרש. נכון לרגע זה, אני מתכנן לפרוש בסוף העונה, אבל אני בספק גדול אם אצליח".

 

בשנים הראשונות של ליגת הרוגבי היו לא מעט קבוצות קיבוציות בשטח; עמק חפר, דגניה ומגידו הם רק חלק מהשמות שהיו פעם בתמונת הרוגבי הישראלי, אך נסגרו עם השנים מסיבות שונות. צפדיה בן ה-38 מקיבוץ הזורע עוד זכה לשחק באחת מהן: "אני את הרוגבי גיליתי בכיתה י"א, כשפתחו חוג ב"שומריה", המוסד החינוכי במשמר העמק. כשראינו שזה תופס ושאנחנו נכנסים לזה, העברנו את החוג למועצה, צירפנו עוד שחקנים מהמוסד החינוכי "הרי אפרים", והקמנו את הפועל מגידו".

 

"צחי שיחק עם המנדט הבריטי", קוטע את הדיון

אחד מצעירי הקבוצה. "הוא שיחק בקבוצה עם

שמעון פרס", לועג אחר בחיבה.

 

"בכל אופן", מתעלם צפדיה בבגרות, "בשנה

הראשונה הגענו למקום שני אחרי שהפסדנו

ליזרעאל בגמר, ובשנה השנייה לקחנו את

האליפות אחרי שניצחנו את יזרעאל בחצי הגמר ואת עמק חפר בגמר".

 

"היו אז טורנירים מדהימים", ממשיך צפדיה ומנסה לגבור בקולו על נעימת "עמוד האש" וההכרזות "כוחותינו פלשו למגידו", שבוקעות מפיו של הקפטן. "כל פעם זה היה במקום אחר עם קהל והתלהבות".

 

"הבעיה של הרוגבי היא היעדר החשיפה לקהל הרחב. ילד רואה בטלוויזיה כדורגל, כדורסל או טניס והוא אומר לעצמו, 'את זה אני רוצה לעשות, אני רוצה שיראו אותי בטלוויזיה'. ראיתי את ההשפעה של העניין הזה כששידרו קצת משחקי נבחרת בטלוויזיה, פתאום אנשים שלא היה להם קשר קודם לרוגבי התחילו להתעניין ולשאול שאלות. אני יכול לספר לך, שרק השבוע קיבלתי שלושה טלפונים מחבר'ה של חבר'ה שרוצים לבוא לשחק. נושא החשיפה הוא מאוד חשוב, וזה מעצבן שאתה רואה עיתון ספורט מלא בכדורגל ושורה אחת קטנה, במקרה הטוב, מוקדשת לרוגבי, אפילו אם הנבחרת הלאומית מגיעה להישגים".

 

"באמת חשיפה היא מאוד חשובה", מתערב צפדיה, "אבל מה שהכי חשוב זה כסף, ואם יש כסף אתה יכול לקחת אנשים, לתת להם משכורת ולהגיד, חבר'ה, לכו תלמדו את זה בבתי ספר".

אפרופו כסף, ברוגבי הישראלי אין אף שחקן שמקבל משכורת, נהפוך הוא, מרבית השחקנים נדרשים לשלם סכום מסוים בשנה על מנת לממן ציוד, הסעות וכדומה.

 

"כלום", עונים שניהם פה אחד, "אולי מאה אלף שקל בשנה", מציע צפדיה. "לדעתי הרבה פחות", עונה דקל. "היום בתי ספר מנסים להכניס רוגבי לשיעורי ספורט, אבל אין מספיק מאמנים מוסמכים לזה. שמעתי שאיזה בחור פתח חוג בירושלים, זה רץ כמה שנים טובות, והוא עשה מזה אחלה כסף, אבל בוא נגיד שבסוף לא ראו מזה כלום, אולי ילד פה ילד שם נשאר ברוגבי".

"בסופו של דבר", מוסיף צפדיה, "לעשות חוג זה יפה ונחמד, אבל בשביל שתהיה המשכיות חייב להיות לאותו בן אדם קשר עם המועדון האזורי או המקומי, כדי שיוכל לשחק ברמה של מועדונים ולא להישאר ברמה של בית ספר".

 

ובכל זאת מצליחים בנבחרת יזרעאל לספק המשכיות לאותם ילדים, שמתאמנים ורוכשים יסודות מגיל צעיר, בזה מקור כוחם והתוצאות בהתאם. לא מזמן הבטיחה הקבוצה את האליפות החמישית ברציפות לאחר ניצחון דרמטי על היריבה המושבעת מתל אביב. גם גביע השביעיות על שם דודי סילבוביץ' ז"ל (בן הקיבוץ וממייסדי הרוגבי הציוני שנפל במלחמת יום כיפור) נחת בגלבוע בפעם ה-32 (מתוך 34 תחרויות), ואם ישכילו היזרעאלים להמשיך את רצף הניצחונות בן ארבע השנים גם בגמר הגביע, הם יוכלו לחגוג שלושה תארים, שנה רביעית ברציפות.

 

ערב יום שני בקיבוץ יזרעאל. שעת בן ערביים, העמק נצבע בגוונים של כתום וורוד. התפתלתי בכביש שמוביל למגרש הרוגבי, חוטף עוד שנייה של שקט לפני שאיחשף לאימון, שלבטח יהיה אגרסיבי ולחוץ כיאה לאימון בשבוע של משחק חשוב. מה רבה הייתה הפתעתי, כשלעיניי נגלו עשרה חבר'ה שיושבים ליד המגרש ולוגמים בירה בשלווה.

"מה נשמע?" קיבל את פניי בן הקיבוץ, אמיר בויטלר, הבועט המצטיין של הקבוצה, תוך שהוא מתלבט באיזו יד ללחוץ את ידי, זו של הבירה או זו של הפיסטוקים. "אני יודע שאמרתי לך שיהיה אימון, אבל לא כל כך הגיעו אנשים, אז החלטנו לשתות בירה במקום. אתה שותה? תביאו לו כיסא...".

 

לגמתי מהבירה הצוננת והצטרפתי למעגל. אם ככה נראה אימון, אולי כדאי לי לשקול להצטרף לקבוצה. בחנתי את השטח בחשש, הרי הם לא נראים כמו חבר'ה שכדאי לעצבן אותם, אבל השאלה חייבת להישאל:

"אין ספק שיש שאננות", ענה דקל בלי למצמץ, "תשמע, אין מה לעשות. כשאתה מנצח כמה שנים רצוף כל משחק, אתה כבר לא דרוך כמו בתקופה שיש איזו קבוצה שמאיימת עליך. באיזשהו מקום אני קצת מתגעגע לתקופה שהיינו מפסידים מדי פעם, כי אז לניצחון הייתה משמעות הרבה יותר גדולה. כיום זו מין תחושה כזאת של נו, עוד ניצחון. אבל אל תחשוב שהאימונים נראים ככה תמיד. אתה יכול להיות בטוח שלאימון המסכם ביום שישי כולם יבואו".

 

דקל הוא גם אחד משחקני יזרעאל שהצליחו לצאת את גבולות הליגה הישראלית ולהשתלב בליגות רוגבי מעבר לים, כשיצא אחרי הצבא לטיול באוסטרליה, והתקבל לקבוצה שמשחקת באחת מחמש הליגות האוסטרליות. "זאת לא הליגה הכי טובה ", הוא מצטנע, "הליגה המובילה באוסטרליה היא זו של ניו סאות' וילס באזור סידני, ואני שיחקתי בליגה הראשונה של מלבורן. אבל מבחינת רמה היא בערך שתי רמות מעל הליגה הישראלית". שחקנים אחרים שיחקו בליגות נוספות באנגליה, בצרפת, באוסטרליה ובארצות הברית. כיום זהו נמרוד קפלן, בן הקיבוץ שמשחק בליגה השלישית באנגליה.

 

אך אם עד השנה היו אלה בעיקר שחקנים יזרעאלים שעשו את דרכם לעולם, העונה ניתן למצוא מישהו שעשה את הדרך ההפוכה. מדובר באיזיאה וייס, מאמן/שחקן שהובא במיוחד מפיג'י, לאחר שהמאמן המצליח גיא "סמיילי" דותן הגיע למסקנה, שמבחינת העסקים והמשפחה הוא לא יוכל להתחייב לשנה נוספת, ובקבוצה החליטו שיש להם משאבים להביא מאמן זר. הם שלחו מכתבים באינטרנט לכל האיגודים הגדולים, והאיגוד הפיג'יאני היה הראשון להגיב.

 

"בשבילי זו הייתה הזדמנות נדירה להגיע לארץ הקודש", מספר וייס, 185 ס"מ לגובה ולרוחב, באנגלית שבורה ובעיניים נוצצות. "אני מאוד נוצרי, וכל חיי גדלתי על סיפורים מהתנ"ך, אז מבחינתי זה מדהים לבוא הנה ולראות את כל המקומות שבהם קרו הסיפורים האלה. כבר ביקרתי בירושלים, בנצרת ובכנרת, ואני מאושר מזה".

 

"האמת שזה לא ממש חדש בשבילי, כי כשגדלתי בפיג'י חייתי בקהילה קטנה, שהיה בה שיתוף פעולה בכל פעולות היומיום. כולם הכניסו את הכסף שהרוויחו לקופה משותפת, טיפלו בילדים יחד, ואפילו היה סוג של חדר אוכל (מעניין כמה עופות מכובסים הוא היה מקבל). אמנם, היום הקהילות האלה לא קיימות כבר, אבל כשאני גדלתי זה היה ככה, ולכן אני מאוד מתחבר לקיבוץ".

 

"כן בהחלט. אחרי גמר הגביע אני אחזור לפיג'י, יש לי שם אישה ושלושה בנים שלא ראיתי ארבעה חודשים. במהלך הקיץ אני אעשה תעודה שתיתן לי הסמכה לאמן מאמנים מטעם האיגוד העולמי, ואחזור הנה לפתיחת העונה הבאה. בנוסף לאימון הקבוצה ביזרעאל, אני מתכנן לנסוע בישראל ולהכשיר מאמנים. זו יכולה להיות דחיפה מאוד גדולה לרוגבי הישראלי, מפני שאם יהיו יותר מאמנים שילמדו לאמן לפי סטנדרטים בינלאומיים, וכל השחקנים ילמדו רוגבי בצורה נכונה, אז כששחקן יגיע לנבחרת הלאומית הוא כבר יידע את כל יסודות המשחק, ולא יצטרכו ללמד אותו דברים בסיסיים".

 

מחצית השחקנים של נבחרת ישראל מגיעים מיזרעאל. לאחרונה, רשמה הנבחרת הישג מצוין בטורניר מוקדמות גביע העולם, כשהשיגה שמונה ניצחונות על קבוצות חזקות, עלייה של חמישה מקומות בדירוג העולמי ואפשרות אמיתית להעפלה היסטורית לאליפות העולם. המסע החלומי אמנם הסתיים בהפסד צורב לליטא (בישראל כמו בישראל), שגנז את חלומות העלייה, אך הייתה זו התקדמות נוספת של הרוגבי הישראלי ביחס לעולם.

 

למרות הישגי הנבחרת האחרונים, ובניגוד למקצועות הספורט המוכרים יותר, שבהם מקבלים הספורטאים הלאומיים תגמול או לפחות נסיעה חינם, ברוגבי נדרש כל שחקן לשלם כ-500 שקל על מנת לייצג את מדינתו בעולם. "עד לפני כמה שנים היה עוד כסף באיגוד, והיינו נוסעים לייצג את הנבחרת בחינם", נזכר דקל, "אבל אז האיגוד נכנס לגירעון של חצי מיליון שקל, ושם קאט על העניין הזה. מאז אנחנו צריכים לשלם על נסיעות עם הנבחרת. זה אמנם משהו שאנחנו עושים בכיף, וזה סכום שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לשלם פעמיים בשנה, אבל יש משהו קצת אבסורדי ברעיון שספורטאי משלם כסף מכיסו כדי לייצג את המדינה".

 

יום שבת. רבע שעה לפני פתיחת המשחק נוף העמק עוצר הנשימה נראה מנומנם. כלבים רובצים בנחת על הדשא, אוהדים מטפטפים למגרש, מנגלים מודלקים. שחקני חיפה כבר על המגרש, לשחקני יזרעאל אין בשלב זה כל זכר.

 

אני מציץ בשעון ובודק אם הקדמתי להגיע. שאננות והכול, אבל זה קצת מוגזם. לפתע האדמה מתחתיי רועדת. משהו מתרחש. באינסטינקט חייתי אני זז הצדה רגע לפני שעדר שחקני יזרעאל מסתער על המגרש בריצה ובשאגות. טפטוף האוהדים הופך לזרם, והטריבונות מתמלאות. גם המנגליסטים מרימים הילוך: עד המחצית הם צריכים להכין כמות מספקת של נקניקיות. אני לוקח בקבוק גולדסטאר ומתיישב. מבט אחד בפניהם של השחקנים מלמד אותי, שכל זכר לשאננות התפוגג, וכרגע נחישות היא כל מה שנותר.

 

המשחק נפתח, ולפני שאני מספיק להגיד “Tight head prop” (שהוא, כפי שכל ילד יזרעאלי יודע, אבן היסוד של כל סקראם יציב), התוצאה היא כבר 12:0 למקומיים. חיפה מנסה להגיב ולצאת להתקפה, שחקנה רץ ללא הפרעה לכיוון קו הטריי, אך מאחור מחכה לו צפדיה. הצעירים לועגים לגיל שלו, אך הוא רץ כאילו זה עתה הצטרף לחוג בשומריה. הוא דוהר לקראת התוקף ומתקיל אותו בפראות. במדינות מסוימות זה יכול להיחשב ניסיון לרצח, ברוגבי זה חוקי. האוהדים מתעוררים אף הם, ומקניטים בחיבה את בן הקיבוץ רענן פן, שחצה את הקווים ומאמן את היריבה מחיפה. גם שחקני הקבוצה אינם חסינים לביקורת הומוריסטית מהקהל. "אוי יו יויי שוקו, כואב לך, חמוד?" זועק אוהד בלעג, לאחר שאחד מהם נשאר לשכב על הדשא יותר מדי זמן (אחרי שארבעה שחקנים קפצו עליו ועוד אחד דרך לו על הראש).

 

שוב לחץ יזרעאלי, הכדור מגיע לווייס, שלושה שחקנים של חיפה שנתלים עליו ועוד שניים שמנסים להדוף אותו לא עוזרים כדי לעצור את הריצה הנונשלנטית לקו הטריי, וזה כבר 17:0. המאמן וייס מוציא את עצמו, צריך לתת קצת סיכוי ליריב. יזרעאל נרגעת. מחצית.

 

בדוכן הנקניקיות שמחה וצהלה. שלוש אנגלוסקסיות חביבות עובדות במהירות, ומספקות להמונים, הישר מהמנגל, נקניקיות דחוסות בלחמניות. אני מציף את שלי בחרדל ופותח עוד גולדסטאר. איזו דרך מצוינת להעביר שבת קיצית.

 

על המגרש ממשיכה יזרעאל להתעלל ביריבתה, טריי לצד בעיטת השלמה מוצלחת של בויטלר קובעים 24:0. היזרעאלים מורידים את הלחץ, וחיפה מנצלת את זה על מנת לחזור למשחק עם 12 נקודות ברציפות. הקהל המקומי מריע לחיפנים על המאמץ ומנסה לדחוף אותם, כולם פה רוצים משחק צמוד. אך למקומיים תוכניות אחרות, טריי נוסף שלהם גונז את תקוות הקהל לעניין, והופך את מרבית המחצית לגרבג' טיים מתמשך. המשחק נגמר. יזרעאל מנצחת 38:19. השחקנים שוכחים שרק לפני רגע הם חבטו איש ברעהו ללא רחם, ולוחצים ידיים באבירות. דקל מניף את הגביע וחוגג עם חבריו עוד עונה מושלמת. צפדיה מחבק את אשתו הטרייה, בת קיבוץ יזרעאל. בעקבות חתונתם לפני שנה, סגר מעגל ועבר לגור בקיבוץ שהביא לישראל את הספורט שתפס אותו בגיל 16, ומאז לא מרפה.