יריב פלג - אוהד ריאל מדריד
כבר הרבה זמן שאני מסתובב עם סכסוך פנימי עקשן שאינו מרפה. מצד אחד, אני שונא את מכבי תל אביב (גם בכדורגל) שנאת נפש. שנאה שנעוצה בזיכרונות ילדות, בחינוך הקיבוצי, בבריחה – לפחות בכל מה שקשור בספורט – מהעולם הקפיטליסטי שבו אני מפלס את דרכי לשכר דירת חדר בתל אביב פלוס מנה שווארמה מדי פעם. מצד שני, מחוץ לגבולות המדינה, אני מאוהב בקבוצות עשירות כמו צ'לסי, מילאן וכמובן ריאל מדריד. כסף עושה לי את זה. גם כוח. הדשא בברנבאו ירוק יותר.
התחלתי לאהוד את ריאל מדריד עת עשיתי לביתי במכירת תמונות שמן של סטודנטים מהאקדמיה לאמנות בסין ברחבי בספרד. היתה זו תקופה בה כל מה שעניין אותי היה כסף ובריאל שיחקו הגאלקטיקוס שכללו בין היתר את זינאדין זידאן, דיוויד בקהאם (שעל המגרש הוא לוחם עשוי ללא חת) לואיס פיגו וכמובן איקר קסיאס וראול. רצה הגורל וראש הצוות שלי היה אוהד שרוף של הבלאנקוס, כך שמסע המכירות שלנו תוכנן בקפידה על פי לוח משחקי החוץ של הבחורים של פרנקו. ראיתי אותם בויגו, בסביליה, בסן סבסטיאן (אתלטיק בילבאו) ובמשחק בלתי נשכח בולנסיה, שאגב לקחה באותה עונה דאבל.
מה אגיד לכם חברים, הכסף המדרידאי סנוור ומסנוור אותי גם היום. במהלך ארבעת משחקי הקלאסיקו האחרונים חשבתי לעצמי שוב ושוב, מה אתה מוצא בחארות הכסחנים הללו? עם המאמן הבכיין והכוכב הלוזר ששוב נעלם ברגעי האמת. תראה, אמרתי לעצמי (בלב, ברור), תראה איזה קוסמים משחקים בבארסה, איזה דיוק ושליטה, איזו מלחמה על כל כדור, איזו מסירות לחולצה ולדגל. כדורגל כזה עוד לא ראינו.
מה שכן ראינו הוא קלוז-אפ על קרלוס פויול. ואוו, כמה שהאיש מכוער ב-HD. מעניין אם הוא ככה גם בחיים. מיד אחר כך, חילופי מסירות בין צ'אבי אינייסטה ומסי. השלישייה הזו מזכירה לי עכברי מעבדה, עם הצעדים הקטנים והמהירים האלו והפרצופים המתלהבים, כאילו שלשחק כדורגל זה כיף... ואז זה בא – כדור גאוני של אינייסטה לפדרו, ואיקר נכנע. קוס אמק, שוב הלך הווינר.
שריקת הסיום. סדרת משחקי הקלאסיקו מסתיימת בנוק אאוט ברור לטובת בארסה וארבעת טפסי הווינר המקומטים צורבים בכיסי. הם חזקים ממני ואמלא אותם שוב במשחק הבא. תגידו שאני חלש, טיפש, מכור למה שאין לי ולא אוכל להשיג לעולם ותהיו צודקים. אבל הכדורגל האירופי, מבחינה רגשית על כל פנים, עובר על ידי. לכן אני מרשה לעצמי, דווקא שם, לוותר על עקרונות ולהתמכר למשך שעה וחצי לצד החזק, לאלפיון העליון, לאלו שבשום מקום אחר איני יכול ואיני רוצה להשתייך אליהם.
תום שלח - אוהד ברצלונה
אי שם בשנות ה-80, כשהתחלתי לאסוף קבוצות אהודות בליגות שונות בעולם, בספרד היתה זו דווקא ריאל מדריד. למה ריאל? כי אחותי הגדולה חיה באותה תקופה במדריד. זו לא היתה אהדה עוצמתית ואינטנסיבית כמו לקבוצתי בישראל – הפועל תל אביב, אלא יותר אהדה על הדרך. בתקופה בה שיחקו בברצלונה דמויות ספורטיביות מבחילות כמו פטריק קלויברט, או ריבאלדו (אבי נמני הברזילאי), היתה המשימה לבחור במדרידאים פשוטה, אך במרוצת השנים הכל השתנה מהקצה אל הקצה.
המהפך התרחש אי שם באמצע שנות ה-2000, בו הבנתי שכל השנים עשיתי טעות מרה. אם עד עתה היה לי ברור שהמכביסטית מבין השתיים היא ברצלונה (נו, הסברתי לכם, ריבאלדו הוא נמני), פתאום נפל לי האסימון וגיליתי שהמציאות הפוכה לחלוטין.
זה מתחיל כבר בהקשר ההיסטורי: ריאל ייצגה במשך שנים רבות את האליטות, ובראשן הגנרל הספרדי פרנקו – רודן אכזר, שבנוסף להיותו רודף מיעוטים כרוני, גם תמך בנאצים במלחמת העולם השנייה. ברצלונה לעומתה, קבוצת אוהדים (מישהו אמר הפועל אוסישקין?), המגיעה מחבל קטלוניה שסבל רבות מרדיפות הרודן (מישהו אמר שמעון מזרחי?), ייצגה תמיד את האופוזיציה ואת השאיפה לחופש של האדם הפשוט.
לאלה נוסף ההקשר הספורטיבי העדכני, כשבמהלך שנות ה-2000 הקפידה ריאל לבנות פרויקטי "גלאקטיקוס" שאפתניים שתכליתם העיקרית, הוצאת שחקנים טובים מהקבוצות האחרות וייבושם על הספסל (מכבי?). מהצד השני, המשיכה ברצלונה, את התבססותה על שחקני בית. כך מצאתי את עצמי חוצה את הקווים ומתחיל לתמוך בקטאלנים.
בכמה השנים האחרונות התחזקה המגמה אף יותר. ברצלונה התחילה את תור הזהב שלה, עם שחקני בית מופלאים דוגמת צ'אבי, אינייסטה, פויול, פיקה וכמובן מסי (אם הם עכברים, אני רוצה להיות החלילן מהמלין), שחקנים שלמרות היותם הטובים בעולם, שומרים על צניעות ומתייחסים לחולצת הקבוצה כיותר ממותג שמוכרים במזרח. אותה מגמה ביתית ניכרת גם בעמדת המאמן, שבה נתנו את המושכות לשחקן עבר שמעולם לא התנסה באימון בשם פפ גוואדיולה. באותו הזמן בצד השני של המשוואה, המשיכו הקפיטליסטים ממדריד את מסע הרכש המופרע שלהם, כשמאמנים ושחקנים לא מספיקים להגיע לקבוצה ומיד נשחטים על ידי ההמון כאילו היו שוורים אומללים בזירת "לס ואנטס". אפילו אחרון הסמלים הספורטיביים של המועדון – ראול גונזלס, לא הצליח לעמוד בסחף ומצא את עצמו גולה בגרמניה.
למרבה המזל, הדרך היפה מתגלה גם כדרך הנכונה וברצלונה מפגינה כדורגל מושלם, כמותו לא נראה מעולם (ושלא יבלבלו לכם את המוח על קרויף), בעוד ריאל, על כל הסופר-סטארים הנפוחים ומלאי החשיבות העצמית שלה, דוגמת הכוכב כריסטיאנו רונאלדו והמאמן ז'וז'ה מוריניו, ממשיכה להיכשל פעם אחר פעם.
לפחות אנחנו מסכימים על זה שמכביזם זה דבר רע. מכביזם זה לא לנצח כל הזמן, לשחק יפה, לגלות יכולת ספורטיבית נדירה, או לשמור על שקט נפשי במעמדים גדולים. מכביזם זה לרכוש שחקנים יקרים וחסרי השתייכות ולשלם להם מחירים מגוכחים, לבחור שחקנים לפי המראה והערך המסחרי שלהם (בקאהם? נו בחייכם), לייבש שחקנים טובים על הספסל, לקבל החלטות אימפולסיביות ולא מושכלות, להפגין שחצנות שלא יודעת גבולות, לזלזל ביריב, לעשות פרובוקציות במסיבות עיתונאים... בקיצור מכביזם זה ריאל מדריד ובארבעת משחקי ה"סופר קלאסיקו" שהיו בחודש האחרון, נקבע בוודאות (טוב, נו, לקחתם את גביע המלך, נחמת עניים) – לפחות בספרד המכביזם הפסיד בגדול, וכאוהד הפועל, אין מאושר ממני. נקווה שביום ראשון יתנו לי שחקני פנאתנייקוס היוונים סיבה נוספת לשמוח.