הכלבה שלי תמיד נובחת על אנשים. כאילו, לא על כולם, יש אנשים שהיא אוהבת ולא נובחת עליהם אף פעם (ברגע שהם מתקרבים מספיק והיא מזהה שזה הם. לפעמים אני חושבת שהיא ירשה את הראייה הדפוקה שלי) ויש אנשים שהיא מסמנת, ושונאת, וכאילו כועסת עליהם. מה שעושה לי פדיחות וגם נורא מייגע: כל פעם מחדש אני צריכה לקום מהספה ליד החדר שלי, שלצערי נמצא על סוג של כביש ראשי (זאת אומרת מדרכה ראשית) בשכונה שלי ליד האולם ספורט והחדר אוכל, וללטף ולהרגיע אותה, כי אני לא אוהבת לצעוק עליה ובטח שלא להרביץ לה, ולא יעזור מה שכולם יגידו על חינוך כלבי נכון.
אז לילה אחד הלכנו, אני והכלבה שלי, מהבית של ההורים לחדר שלי (בעיניי זה עדיין חדר, ולא אכפת לי שזה לא מראה על תחושת שייכות). היה חושך ואני הייתי נורא עייפה, כי עבדתי בגיל הרך באותו היום משבע וחצי בבוקר (איחרתי כרגיל), ואז נכנעתי וישנתי שעתיים וחצי אחר הצהריים וקמתי כולי הפוכה, אז קצת משכתי את הכלבה שלי כי לא היה לי כוח, אבל היא המשיכה לחפור מתחת לאורנים בכביש המקיף את הקיבוץ - זה שכל מי שעושה הליכות עושה את זה עליו - ובכלל לא התחשבה. לא בי ולא בעייפות שלי. כרגיל.
"מה את חופרת שם?!" שאלתי אותה בטון כמעט כועס (כי הייתי בדרך. לכעוס, זאת אומרת) ואז התקרבתי והסתכלתי. היה שם משהו לבן כזה ומחודד. פתאום, ואני נשבעת לכם שזה נכון, עברה בי מין צמרמורת כזאת, מין תחושה דיוויד לינצ'ית ושיתוק, אחרת הייתי בורחת משם מזמן. אז לא ברחתי והסתכלתי עוד יותר מקרוב, כי כמו שכבר אמרתי - אני לא רואה ממטר. זאת הייתה יד של בן אדם.
אני אומרת לכם, אפילו לא נבהלתי מרוב שהייתי בהלם. דברים כאלה לא קורים לי, אני רק מדמיינת שהם קורים לי. בהתחלה לא ידעתי מה לעשות, וחשבתי לעשות את מה שאני עושה בכל פעם שהעניינים מסתבכים לי, שזה להתקשר לאמא שלי, אבל היה אחרי אחת עשרה בלילה וידעתי מה אבא שלי יגיד אם אני אתקשר. אז אני לא אומרת שלא חשבתי על זה, אבל פשוט הלכתי לישון. הרי היד הזאת לא תלך לשום מקום, נכון? אחרת זה יהיה ממש מפחיד.
כשהתעוררתי למחרת, בצהריים כזה, כרגיל, לא
ישר חשבתי על היד, אבל אחרי שהוצאתי את
הכלבה שלי לסיבוב פיפי ושתיתי קפה, הלכתי
לבדוק אם היא עדיין שם. והיא הייתה. לא דמיינתי
או הזיתי את זה (ותאמינו לי, אני מסוגלת. יש לי
היסטוריה). אז התקשרתי לחברה שלי הדס שאני
קוראת לה דוסי. היא מיהרה כי היא הייתה
בעבודה, אז קבענו לדבר בערב. בערב המדובר
(נכון ניסוח פיוטי?), כשדיברנו, דוסי ישר נזעקה
ונבהלה, כמו שאומרים, וישר אמרה לי לדבר עם
הגורמים האחראיים.
עדיין לי סיפרתי להורים שלי, כי לא ידעתי מה הם
יגידו, אבל הלכתי לשכן של ההורים שלי, שהיה
פעם הרבש"ץ של הקיבוץ, שזה האחראי על
הביטחון. ומשם דברים קרו נורא מהר: הוא לקח
את האמבולנס (כי הוא היה גם נהג של אמבולנס),
למקרה שליד הזאת מחוברת גופה. כאילו שיש
סיכוי שהדבר הזה שקבור שם עדיין חי. לא הייתה
שום גופה, ועשר דקות אחרי שהוא הגיע, ישר באו המזכיר ומנהל הקהילה, והנשים והילדים שלהם, והמון אנשים סקרנים מהקיבוץ ששמעו על זה כבר כי זה קיבוץ, וגם משטרה.
מה אני אגיד לכם, כל הסיפור עבר כמעט באותה מהירות שהוא התחיל. חפרו את היד החוצה, ועד היום לא כל כך ברור איך היא הגיעה לשם. חושבים שהיא הייתה של איזה מתנדב מוזר שעזב בשנות השבעים והיה תמיד מסתובב עם כפפות תפוחות מכוערות (וסמכו על הקהל המקומי שלנו שזה העלה שאלות כבר אז), הוא עבד במסגרייה (ומכאן נגישות לכלי חיתוך) והיה קצת משוגע על רקע רומנטי (אהבה נכזבת למורן מהמכבסה, שהתחתנה בסוף עם עמירם מהנוי, ומכאן מניע), אבל גם זה לא ברור. כולם דיברו על זה משהו כמו שבועיים, שזה כמעט שיא בקיבוץ שלנו, עד שגילו שמרב מהצעירים נכנסה להריון בפעם הרביעית, כשכולם היו בטוחים שהיא הולכת בכלל להתגרש כי בעלה היה חבר בסתר של עפרה מהמרפאה, וכולם עברו לדבר על זה.
וככה הסיפור שקע ונשכח. עד היום הכלבה שלי נובחת על אנשים, אבל עברתי שכונה, אז לפחות אלו אנשים אחרים. המשכתי לעבוד בגיל הרך וללכת להורים שלי כל יום, ורק לפעמים כשאני הולכת עם הכלבה שלי בלילה במקום חשוך, בעיקר עם עצים, אני חושבת על היד הזאת, וקצת מקווה שמשהו כזה יקרה עוד פעם.