לקבלת הנחה למהדורה החדשה של הקפיטל יש לפנות לכתב העת חברה, לקוראיו יש הנחה בספרית הפועלים.

מתוך ההקדמה.  זו המלאה פורסמה במקור בבלוג של יפתח. כאן.

 

 

מרקס יישאר רלוונטי כל עוד יישאר הקפיטליזם רלוונטי, או לפחות כל עוד יישארו בני אדם השואלים שאלות על הקפיטליזם, פשוט משום שמרקס הוא מפרשו הגדול ומבקרו הגדול של הקפיטליזם. כל התיאוריות הכלכליות שקדמו למרקס נחותות מזו שלו, וכל ביקורת-קפיטליזם מאוחרת מזו של מרקס, או שהיא מבוססת על היסודות שהניח, או שהיא בבחינת נסיגה תיאורטית ולא התקדמות. מדוע מרקס זכה לכך? ראשית, משום שבאישיותו התלכדו רוחב ראייה, עומק ניתוח, חריפות שכל וכשרון ניסוח מן המעלה הראשונה (אולי צריך להוסיף לכך גם סקרנות אינסופית, שקדנות ונכונות לוותר על חיים נוחים, ולהזניח, למען העיסוק המחקרי, חובות כמו פרנסת המשפחה), שנית (וזה חשוב יותר), משום שהתמזל מזלו של מרקס לחיות במקום שבו נולד הקפיטליזם המודרני, ובזמן שבו החל את מסע הכיבושים שלו על פני כדור הארץ. במשל המפורסם על ינשופה של מינרבה, אֵלת החכמה, היוצא למעופו עם רדת הדמדומים, הביע הפילוסוף היגל [Hegel] את הרעיון בדבר ההבנה המגיעה רק בתום העלילה: שעת השקיעה של תקופה היסטורית מסוימת היא השעה שבה אנו מבינים תקופה זו על בוריה. מרקס, תלמידו של היגל, הוא דוגמא מפריכה לעיקרון זה: הוא היה ינשוף מוזר, שיצא למעופו עם אור ראשון דווקא. מסתבר, כי לעתים גם דמדומי השחר מאפשרים לינשופים להיטיב לראות. באמצע המאה התשע-עשרה, בבריטניה ובמערב אירופה, כבר לבש הקפיטליזם את צורתו המפותחת, התעשייתית, אבל עדיין לא הפך למובן מאליו. בשעת ביניים זו ראה אותו מרקס וכתב עליו. בשעה שכתב את "הקפיטל", אופן-הייצור המתואר בספר התקיים רק בזירה גאו-פוליטית אחת (אם כי חשובה) של העולם, אבל מרקס זיהה את כוח ההתפשטות האדיר של הקפיטליזם, וצפה בשל כך שהוא יכבוש עולם ומלואו. דבריו, ב"מניפסט הקומוניסטי", על אודות הבורגנות העתידה להרוס את כל חומות-סין עד היסוד בכוח הארטילריה הכבדה של סחורותיה הזולות,[6] נשמעים אקטואליים באופן מוזר דווקא היום, כשסין הופכת לקטר של הקפיטליזם העולמי. מרקס לא היה מופתע (וגם לא מאוכזב) אילו שמע שבמהלך המאה העשרים היה הקפיטליזם לאופן-הייצור של כל אוכלוסיית כדור הארץ. אבל אולי היה שואל אותנו לְמה אנחנו מחכים. את הפוטנציאלים להתגברות על הקפיטליזם הוא חיפש ומצא בתוך הסדר הקפיטליסטי עצמו ולא מעבר לגבולותיו. מבחינה זו, כפי שהעירו בצדק ארנסט מנדל [Mandel], אלן מייקסינס ווד [Meiksins Wood] ואחרים, ה"קפיטל" רלוונטי היום עוד יותר מכפי שהיה בימי חייו של מחברו.

 

קשה להבחין בכך בקריאה מרפרפת. הדוגמאות הרבות הפזורות בספר (חלקן דוגמאות אמפיריות ממש וחלקן רק משלים לצורך ההמחשה) מספרות על חרושתנים אנגלים המייצרים במפעליהם חוטי כותנה ומעילים, גפרורים ומשחת נעליים. המכונות בבתי החרושת מוּנעות בקיטור, ומקור האנרגיה הוא פחם. הפועלים, שבכוח עבודתם נהפכים חומרי הגלם למוצרים, גרים ברובעי פועלים בלונדון או במנצ'סטר וסובאים בירה זולה בפאבים שכונתיים. לכאורה – מה לתיאור זה ולכלכלת זמננו האלקטרונית, הממוחשבת והגלובלית; כלכלה המייצרת מחשבים, תוכנות, טלפונים סלולריים ומסכי פלאזמה, ושבה ומשתמשת במוצרים כאלה בתהליך הייצור עצמו; כלכלה שבה המרכיב השכלי (הן בתהליך הייצור והן במוצרים עצמם) חשוב לכאורה הרבה יותר מן הרכיב החומרי?

 

אלא שבניגוד לאופן שבו נראית תקופתנו בעיני עצמה (באורח אידאולוגי), התלות שלה בחומר אינה קטנה מזו שבזמנו של מרקס, אלא גדולה עשרת מונים (משום כך גם מבקרים לא מרקסיסטים – ומסיבות שונות מאלו של מרקס – קוראים לעידן שלנו "עידן מטריאליסטי").כמו כל בני האדם, בכל ההיסטוריה לפנינו, גם אנחנו אוכלים דגנים. אלא שאנחנו אוכלים הרבה יותר דגנים, ודגנים מגוּונים יותר ומעוּבדים יותר מבכל תקופה קודמת. כמו כל בני האדם בהיסטוריה, גם אנחנו לובשים אריגים. אלא שהאריגים שאנו לובשים מופקים בתהליך מורכב יותר וצורכים משאבים טבעיים רבים יותר מבכל תקופה קודמת. כיוצא באלו הבתים שאנו גרים בהם וכלי הרכב שאנו נוסעים בהם. גם המחשבים שלנו עשויים חומר, וכמוהם הטלפונים הסלולריים ומסכי הפלאזמה. אכן, בתנאי הקפיטליזם המאוחר, הקשר שלנו לעולם החומרי הרבה יותר מתוּוָך מאשר בעבר, אבל העובדה שהשכלול הטכנולוגי הביא לשינויים דרמטיים הן במוצרים והן בדרך ייצורם ובתנאי העבודה אינה סותרת את משנתו של מרקס. נהפוך הוא: היא טענה מרקסיסטית למהדרין.

 

הפרולטריון התעשייתי עדיין מייצר בעמל-כפיו את מוצרי הצריכה שלנו. אלא שבתנאים של כלכלה גלובלית (שגם אותה חזה מרקס ותיאר), חלק גדול מן הייצור התעשייתי מרוכז בארצות שנהוג לכנותן "מתפתחות". לכן קשה לנו לפעמים לראות אותו, למרות שאנו נושאים את תוצריו על גופנו. רוב מוצרי הצריכה שלנו מיוצרים בבתי חרושת הממוקמים הרחק במזרח. הפועלים העובדים בהם אינם אנגלים אלא סינים, ואולי אין הם שותים דווקא בירה, אבל תנאי העבודה שלהם אינם שונים כל-כך מאלה של הפרולטריון האנגלי במאה התשע-עשרה.

 

אפילו בארצות המערב לא נעלמו פועלי התעשייה כליל (בישראל, כרבע מן השכירים הם עובדי תעשייה, בינוי וכדומה. בקרב הגברים, שהם בדרך-כלל המפרנסים העיקריים, מגיע שיעורם לכשליש מן העובדים). יחד עם ציבור עובדי התעשייה יש למנות גם קבוצה קטנה של עובדים שכירים בחקלאות, וקבוצה גדולה מאוד של שכירים בענפי השירותים, שנסיבות העסקתם דומות לאלה של עובדי התעשייה: גם כאן קונים בעלי-הון את כוח-עבודתם של השכירים ורותמים אותו אל אמצעי הייצור שבבעלותם על מנת להפיק רווח. אכן, מנת חלקם של השכירים במערב (ובתעשייה יותר מאשר בחקלאות ובשירותים) טובה יותר משל אחיהם במזרח, וגם מזו של אבותיהם באנגליה של המאה התשע-עשרה, בין השאר בזכות דורות של מאבקי עובדים ומאבקים פוליטיים סוציאליסטיים, שקיבלו את השראתם מכתביו של מרקס.

 

וחשוב מכול: הקפיטליזם, אצל מרקס, אינו קשור במהותו לטכניקת-ייצור מסוימת, לתנאי עבודה מסויימים או לסוג זה או אחר של מוצרים. הקפיטליזם הוא "אופן-ייצור", ופירושו של זה בלשונו של מרקס אינו רק רמה מסוימת (ההולכת ומשתכללת תדיר) של "כוחות-ייצור", אלא גם "יחסי-ייצור", דהיינו: דפוס של יחסים חברתיים, אשר במסגרתם מתנהלים העבודה, הפקת התוצרים וחלוקתם. אכן, לפי מרקס, דפוס חברתי זה מותנה בתנאים החומריים, כלומר ב"כוחות הייצור" (כגון מקורות אנרגיה, טכנולוגיה וחומרי-גלם). אבל אם הופעתם של מקורות אנרגיה, טכנולוגיות וחומרי-גלם חדשים, אינה מחייבת שינוי עקרוני בדפוסים החברתיים של הייצור, אות הוא שיחסי-הייצור השוררים גמישים דיים כדי להכיל את הכוחות החדשים בתוכם, ואף לשאוב מהם יתר עצמה.

 

באופן-הייצור הקפיטליסטי, בני האדם מספקים את צורכיהם, ומחליפים ביניהם שירותים ומוצרים, מבעד למנגנון קנייה ומכירה של סחורות. כוח-העבודה האנושי גם הוא סחורה הנמכרת על-ידי בעליה (העובד) בשוק הסחורות. בעלי ההון קונים את כוח העבודה, "רותמים" אותו אל אמצעי הייצור שבבעלותם, ומפיקים ממנו ערך עודף (המושגים "ערך מוסף" ו"עודף ערך" הם שמות אחרים לדבר זה עצמו). הערך העודף נגרף לכיסו של בעל ההון בצורת רווח, והוא משתמש בו כדי לרכוש אמצעי ייצור נוספים ולרתום אליהם כוח-עבודה אנושי נוסף על מנת לייצר רווח נוסף וחוזר חלילה. הנה התנדפו להם מן התיאור שלנו מכונות הקיטור, עובדי הטווייה וחוטי הצמר, והמבנה התיאורטי פנוי כדי לקלוט אל תוכו מחשבים, עובדי היי-טק, מסכי פלאזמה וטלפונים סלולריים.

 

בכך לא אמרנו, כמובן, שהקפיטליזם בן ימינו זהה לקפיטליזם שהכיר מרקס, אלא רק שהוא דומה לו במאפיינים חשובים. האופן שבו החליפו המחשב את שולחן השרטוט, החשמל את הפחם ומעבדת ההיי-טק את אולם הייצור, היקפם של החילופין הללו והשלכותיהם, הלוא הם נושא לחקירה מדעית בפני עצמה. חקירה זו לא נמצאת כמובן ב"קפיטל". מרקס היה פילוסוף ומדען-חברה, לא מגיד עתידות או מנחש באוב. אבל את המתודה המחקרית שפיתח אפשר ליישם גם על המציאות בת זמננו, שאותה לא הכיר. נאמנות לרוח המרקסיזם אין פירושה להיתקע בעבר. יותר מכל הוגה אחר היה מרקס ער לדינמיות של המציאות המודרנית, ולחובתו של איש-המדע להתחקות אחרי דינמיות זו.

 

בחודש ינואר 2012 יצאה לאור מהדורה מחודשת של 'הקפיטל' מאת קרל מרקס (הוצאת 'ספרית פועלים-הקיבוץ המאוחד').