רבים מקוראי עיתון זה, ואני ביניהם, רואים בקהילה שלה המאפיינים הבאים את הגשמת חלומותיהם החברתיים: לכל חבריה אפשרות לספק בצורה מלאה (בהווה, בעתיד הקרוב ובעתיד הרחוק) את כל צורכיהם, לבטא בצורה המלאה ביותר את הפוטנציאל האנושי שלהם ובנוסף לכך לחיות בקהילה על פי ערכים של שוויון, דמוקרטיה, אחווה, סולידריות ושותפות. אנו רוצים גם שקהילה זאת תשקיע ממשאביה בהפצת ערכים אלו בסביבתה ותתרום להגשמת יעדים לאומיים-חברתיים כלליים יותר.
אפילו שהגשמה מלאה של חלום כזה לא תהיה (כנראה) בתקופת חיינו אנו ואולי לעולם, הרי המגמה של הגשמת חלומות אלו בארץ באה כעת לביטוי בשתי קבוצות חברתיות: קיבוצי ה"מטה השיתופי" מחד וקבוצות "תנועת המחנכים" של בוגרי תנועות הנוער הכחולות, מאידך.
לצערי, התנהלותם של שני הגופים הללו כיום – כל אחד לעצמו – מציירת לשניהם עתיד שלא נראה ורוד במיוחד.
קיבוצי המטה השיתופי נראים אמנם כמי שמתכוונים להגשים את רוב הערכים והיעדים החברתיים שמניתי לעיל, אך לא ברור כלל מה תוחלת הקיום שלהם במתכונת השיתופית. מהתצפית שלי על משתתפי הכנס השנתי של המטה השיתופי לפני שבועות מספר, ראיתי במליאה מעט מאוד "ראשי בלורית בצבע או קרחים כצו האפנה". לעומת זאת ראיתי הרבה מאוד "ראשי שיבה וקרחות בשל משא השנים". רוצה לומר, לא נראה שיותר מדי מהצעירים בקיבוצי המטה השיתופי מאמינים גם הם בערכי הקיבוץ הייחודיים ובאלו שמניתי בתחילת דברי.
צריך לזכור כי העובדה שאדם צעיר חי בקיבוץ המנסה לקיים ערכים אלו עדיין אינה מבטיחה שהם יעברו אליו – גם אם "כיף" לאותו צעיר לחיות באותו קיבוץ וגם אם יש לו קשר רגשי חזק לקיבוצו ותחושה חזקה של לוקל-פטריוטיזם.
אמונה ומחויבות לערכים מהסוג שאני קורא להם ערכים קיבוציים ייחודיים אינה עוברת בגנים! היא אינה מופיעה בעצמה רק – או אפילו בעיקר – בשל חשיפה מילדות אליה. מחויבות לערכים אלו חייבת להתבסס על התמודדות אינטלקטואלית של האדם עם עמדות אחרות. בלי התמודדות כזו לא פשוט לבחור בחיים של התחלקות במשאביך האישיים עם אחרים.
שכנוע פנימי כזה יבוא רק אם הקיבוץ ישים דגש על פעילות חינוכית, לימודית וחברתית בכיוונים אלו עם בניו ובנותיו ועם חבריו הצעירים. זה, כנראה, לא קורה ברוב הגדול של הקיבוצים במטה השיתופי, ממש כמו שזה לא קרה בקיבוצים שכבר שינו פניהם לקיבוצים "מתחדשים".
חסרון של תהליך חינוכי, לימודי וחברתי שכזה כמעט מחייב היעלמותם של קיבוצים מהסוג השיתופי. ניתן להסביר זאת באופן כמעט סטטיסטי. נניח כי מייסדי קיבוץ נתון כלשהו – אנשי הדור הראשון -- היו כולם חדורי אידאולוגיה קיבוצית. אם אותו קיבוץ לא התאמץ באופן מוסדי להנחיל לבני הדור השני את הערכים האלו, הרי רק חלקם ינק אותם בבית ההורים וחלקם אימץ אותם בעצמו.
נניח (הנחה מקלה) כי ששים אחוזים מבני הדור השני אכן גדלו והיו גם הם חדורי אידאולוגיה קיבוצית באמת ובתמים – חלקם באופן אקטיבי וחלקם היו מוכנים "להסחף בזרם התנועתי". פירושו – ארבעים אחוזים מבני הדור השני כבר לא האמינו בערכים אלו ואולי אפילו לא רצו להמשיך ולחיות בקיבוץ (אגב, אלו בערך המספרים ההיסטוריים של שיעורי השארות בני הדור השני בקיבוצים הוותיקים). במקומם באים מצטרפים חדשים ובני זוג שגם הם אולי רחוקים מהאידאולוגיה הקיבוצית.
נמשיך להניח כי גם בתקופת התבגרות בני הדור השלישי לא התאמץ הקיבוץ ההיפותטי בו אנו עוסקים להנחיל להם את הערכים והאידאולוגיה הקיבוצית. במצב כזה, שוב רק חלקם יינק ערכים אלו מבית ההורים: רק 60% מבניהם של 60% מבני הדור השני שהם חדורי אידאולוגיה. כלומר נקבל רק 36% מבני הדור השלישי שערכי הקיבוץ הם ערכיהם.
אם המגמה תמשך, בדור הרביעי יהיו עוד הרבה פחות מחויבים אידאולוגית (כ-22%). ברור אם כן מדוע לאחר 80שנה וארבעה דורות החלו תהליכי הקמילה בקיבוצים.
שתי דרכים פתוחות בפני הקיבוצים השיתופיים להתמודדות עם הניתוח הדטרמיניסטי הזה : (א) להשקיע בטיפוח אינטלקטואלי של מחויבות ערכית אצל צעיריהם – החל מגיל בית הספר, אבל גם בתקופת שנות הבחרות; (ב) לקלוט לתוך שורותיהם צעירים וצעירות אשר המחויבות הערכית בוערת בעורקיהם ואשר יוכלו להוות מנהיגות ערכית לכלל הצעירים באותו קיבוץ (למשל, מתוך קבוצות הבוגרים של "תנועת המחנכים").
אינני מאמין גדול (כיום) בדרך הראשונה, אבל הדרך השנייה היא בעלת פוטנציאל ולמעשה יתכן שהיא תוכל לאפשר גם את הדרך הראשונה. שוו בנפשכם שקיבוץ שיתופי שצעיריו מנומנמים מבחינת הערכים המנחים אותם בחייהם, קולט קבוצה של 15-20 בוגרים ובוגרות של אחת מתנועות החולצות הכחולות. הרי ברור שקיבוץ כזה יעבור מהפכה – לא רק בשל התרוממות הרוח ו"ניפוח החזה" המחודש של ותיקיו, אלא גם משום שחלק ניכר מצעיריו יצטרף להתלהבות של אותה קבוצת בוגרים. הקיבוץ פשוט יהפוך למשהו אחר – אולי אפילו יחדש נעוריו כקדם. אבל, אם לא יקרה כזאת בקיבוצים השיתופיים (לא דרך א' ולא דרך ב') הם יתגלגלו בקלות לתיאור הסטטיסטי שלי מהפסקה הקודמת ולא תהיה להם תוחלת בתור קיבוצים.
אז מה הבעיה? "חציה" של הבעיה (החצי השני מצוי בחלק השני של רשימה זאת) היא שהקיבוצים הוותיקים של המטה השיתופי (כך אני מתרשם) אמנם מעוניינים בקליטה של קבוצה מתוך אנשי קבוצות המחנכים, אך רק אם הללו יסכימו להטמע באופן מלא ומוחלט בתוך הקיבוץ כיחידים (כמובן, עם כל הזכויות והחובות של חבר בקיבוץ).
מערכת הערכים המכוונת את פעילות קבוצות הבוגרים למיניהן גם היא תואמת את מה שהגדרתי בראש הרשימה. אלא שקשה לי לראות את תוחלת הקיום של קבוצות אלו לשנים רבות, שלא לדבר על דורות. הסיבה לכך היא חוסר בסיס כלכלי לקיום הקבוצות אם הן אכן רוצות שרוב חבריהן יעסקו בחינוך ובשינוי החברה הישראלית. הרי אי אפשר לבסס קיום של קבוצה חברתית (שאיננה מגויסת לתקופה קצובה בלבד) על תרומות ומשכורות מינימליות כפי שמבוסס הקיום הפיזי העכשווי של קבוצות המחנכים. דרוש בסיס כלכלי משמעותי יותר שהינו בלתי תלוי בפעילות החינוכית, אשר מטבעה הינה פעילות שלא לשם רווח. יצירת בסיס כזה תחייב שרק חלק מהחברים, בכל זמן נתון, ישקיעו כל זמנם ומרצם בפעילות החינוכית.
פתרון אפשרי הוא שילוב כוחות עם קיבוצים מהמטה השיתופי: קבוצה כזאת תוכל להשתלב בקיבוץ שיתופי, עם הסכמות לגבי הדרך בה ימשיכו חבריה לפעול להשגת יעדיהם החברתיים והחינוכיים (הרי אלו גם, כך צריך להניח, יעדי הקיבוץ השיתופי), אבל תוך השתלבות ותרומה מלאה גם בתוך הקיבוץ – בעבודה, בפעילות ובחיים בתוכו.
מה הקושי כאן? כפי שאני מבין (על בסיס חשיפה מסוימת לנושא זה), אצל אנשי קבוצות הבוגרים אין אמון בקיבוצים הקיימים בכלל ובתוכם גם לא בקיבוצים השיתופיים. הרגשתם היא שכאשר מציעים להם להצטרף לקיבוץ בעצם מבקשים שיעברו קואופטציה מלאה ואילו הם רוצים רמה גבוהה מאוד של אוטונומיה קבוצתית בתוך הקיבוץ. בנוסף, לא ברור להם מה יכולה להיות תרומתם לחיזוק ערכיו של הקיבוץ.
אני בטוח ששני הגופים אליהם אני מתייחס – קיבוצי ה"מטה השיתופי" ו"תנועות המחנכים" – יכולים לחשוב באופן יצירתי ולמצוא דרכים לפתרון הקשיים שכל אחד מהם רואה או חוזה באפשרות של שיתוף פעולה. אפשר להגיע למצב שבו קבוצות הבוגרים ישולבו בצורה זאת או אחרת בתוך קיבוצי המטה השיתופי, כל זאת להבטחת שרידותם ושרידות הקיבוץ השיתופי ככזה. אני מקווה שהמאמץ היצירתי הזה יקרה לפני שיהיה מאוחר מדי עבור שני הגופים ועבור הרעיון הקיבוצי בכללו.
פורסם בגליון 32 של העיתון במקום.