בתפקידי במטה השיתופי וכרכז מעגל הקבוצות, ליוויתי מרחוק באהדה רבה את מאבקם הקשה והחלוצי באופיו של עובדי חיפה כימיקלים. המאבק הסתיים כעת, באחד בנובמבר, בחתימת הסכם קיבוצי חדש שהוא הצלחה גדולה לעובדים, וזאת לאחר חצי שנה של שביתה בה העובדים התקיימו ללא משכורות.

ההצלחה המרכזית של המאבק היא שההסכם שנחתם מביא לצמצום משמעותי של הפערים בין "דור א'" ו"דור ב'" במפעל ויוצר אופק של ביטול שיטת ה"דורות" במפעל תוך עשר שנים. למי שלא מכיר, "שיטת הדורות", שפשתה בעשורים האחרונים בתעשייה, היא שיטה לפיה קבוצה קטנה של עובדים נכללת בתוך הסכם קיבוצי טוב למדי שנקרא דור א', וכל העובדים החדשים שנקלטים לעבודה נקלטים לתוך הסכם גרוע בהרבה – דור ב'. בקצרה, זוהי שיטת "הפרד ומשול" שמסתמכת על יצירת מאבק ופערים בין העובדים כדי לפגוע בסולידריות ביניהם ולהקשות עליהם לנהל מאבק משותף. זה בדיוק מה שהיה בחיפה כימיקלים, כשלהעסקה הפוגענית של דור ב' הצטרפה גם העסקה הולכת וגוברת של עובדים בחוזים אישיים פוגעניים והעסקה של עובדי קבלן נטולי זכויות.

 

עובדי חיפה כימיקלים, יחד עם ארגון "כוח לעובדים" אליו הצטרפו, לקחו על עצמם להוביל מאבק משותף כנגד נורמת ההעסקה הפוגענית הזאת. ההצלחה הגיעה לא מעט בזכות שיתוף הפעולה והסולידריות בין עובדי דור א' לעובדי דור ב'. יחד, הם הוכיחו שהבעיה אינה – כפי שאוהבים להציג זאת מתנגדי העבודה המאורגנת – ההסכם הטוב שיש לדור א', הבעיה היא ההסכם הרע שיש לדור ב'.

המפגש שלי עם מובילי המאבק היה מעורר השראה. קחו לדוגמא את אלי אלבז, יו"ר ועד העובדים, שעובד במפעל כבר 35 שנים אך נחשב "עובד דור ב'" ומשתכר שכר זעום. מעמדה זו הוא הוביל את העובדים לשביתה קשה של חצי שנה ללא משכורת בכדי לבטל את נורמת ההעסקה הפסולה הנהוגה במפעל. לדבריו, אחת המוטיבציות המרכזיות מבחינתו היתה לתת עתיד לעובדי המפעל הצעירים. הובלת המאבק דרשה עבודה עדינה, מנהיגות, עידוד ומציאת פתרונות כלכליים לעובדים השובתים ובמקביל התמודדות עם מו"מ קשוח ומורט עצבים מול הנהלת המפעל.

אלי, חבריו בוועד וחברים נוספים מבין העובדים עשו כל זאת, ובנוסף לכך הוסיפו וגילו סולידריות עם מאבקי עובדים נוספים שהתרחשו בארץ במקביל, כדוגמת מאבק העובדות הסוציאליות.

החלוציות בעבר אופיינה בקריאה ל"הגשמה עצמית". הגשמה עצמית לא במובן הקיים היום של דאגה לעצמך, אלא במובן של הגשמת רעיונות ואידיאלים כלליים בחיים ובמעשים האישיים ממש, תוך לקיחת סיכונים. במאבק הזה נחשפתי לקבוצה של אנשים שמגשימים את הערכים הנעלים ביותר של שיתוף, סולידריות ושוויון לא בתיאוריה, אלא במציאות, וכנגד תנאים קשים ביותר. אנשים שלקחו את סיסמאות המחאה החברתית והפכו אותן למציאות מוחשית. זוהי, אני מבין, החלוציות הגדולה של ימינו.

תובנה זו מסמנת בעיני את הנתיב הרצוי אל העתיד עבור תומכי השיתוף והשוויון. התובנה שההובלה לעבר מדינת רווחה אוניברסלית לא יכולה להישאר בידיים הבלעדיות של "אליטה משרתת", אלא חייבת לבוא בשיתוף פעולה כן ואמיץ עם העובדים העירוניים בישראל, היא קריטית להתפתחותה של הסוציאל דמוקרטיה בישראל. הפעילות של חברי מעגל הקבוצות, חברי קיבוץ פלך של השומר הצעיר, חברי קיבוץ משעול של המחנות העולים וחברי קיבוצים שיתופיים כפריים אחרים בליווי ותמיכה במאבקם של עובדי חיפה כימיקלים מסמנת את המסלול. השתתפות כולנו במאמץ לארגון עובדים בישראל יוצרת דינמיקה, שפה ומטרות חדשות שמהוות את ראש הגשר לתהליך החזרה של ה"שיתופניקים" לפעולה בעומק החברה הישראלית.