בשבת הבאה, ה-29 באוקטובר. תהיה הפגנה ארצית.
גלעד שליט כבר בבית, אבל האם את הזכות שלנו על הבית אנחנו מאבדים יום-יום?
מי שרוצה סולידריות בחברה הישראלית צריך לדרוש אותה.
המאבק החברתי המתפשט בישראל לא מעניין את רוב הקיבוצניקים, אלא אם כן הם קיבוצניקים לשעבר וחיים בעיר ואי-לכך "נהנים" מקשיי החיים של המעמד הבינוני. לקיבוצניקים שחיים בקיבוץ השיתופי יש "סידור" סוציאליסטי יותר ממדינת רווחה בשביל עצמם. לאלה שחיים בקיבוץ המופרט יש חברת רווחה בזכות רשת הביטחון והבעלות המשותפת על אמצעי הייצור. לאלה ולאלה גם יחד אין, לכאורה, קשר לתהליכים שמתחוללים בחברה הסובבת. לכן גם נחלשה ואולי נעלמה הסולידריות הבסיסית ביותר כלפיה.
היום יש לנו הזדמנות לתיקון. המצוקה הזו, מעבר לעניין המוסרי והמצפוני, צריכה לעניין גם אותנו, כיוון שהקיבוצים כבר אינם 'מדינה בתוך מדינה' והם מחוברים יותר ויותר למערכות הלאומיות של חינוך, בריאות, תשתיות, השכלה גבוהה ועוד. אם נרצה בכך או אם לא, כבר אין לנו את הפריבילגיה של התנהגות אינטרסנטית צרה. החברה הקיבוצית נאלצת לוותר היום על עוד ועוד מזכויותיה ובסופו של דבר, אנחנו צריכים להפנים שגם אנחנו מעמד בינוני נשחק. כולם שוכחים שהראשונים שנפגעו מהמדיניות הקפיטליסטית הפרועה, שנגדה כולם יוצאים עכשיו, היו הקיבוצים. זה היה בתחילת שנות ה-80 והביא תוך עשור את רוב הקיבוצים למשבר כלכלי נוראי כמו זה ששאר המעמד הבינוני הגיע אליו עכשיו. בזמנו, הציבור הרחב לא הראה סולידריות כלפינו. החברה הישראלית עמדה מהצד והקיבוצים עברו לינץ' פוליטי וכלכלי. אם לא נפתח עכשיו את הסולידריות, אם לא נהפוך את עצמנו לחלק מהם, דבר כזה יקרה שוב. גם תורנו יגיע. ואם לא נאבק עכשיו, שוב לא יהיה מי שיאבק עבורנו.
הדבר היפה שקורה "שם", באוהלים, הוא שכמו בסוף משחק פוקר, כולם הניחו את הקלפים על השולחן והודו שאף אחד לא באמת מצליח להסתדר בחיים בשיטה הקיימת, ושנמאס מההצגות. השמחה האדירה שקיימת "שם" נובעת מהסרת המסכות ההדדית ומהמפגש האמתי בין אנשים. נגמרה עבורם העמדת הפנים שכיף וטוב בתוך השעבוד למרוץ אחר סטאטוס כלכלי וחברתי חמקמק. הגילוי הזה משחרר. בואו נהיה חכמים. בואו נחסוך מעצמנו את המרוץ אל עבר שום מקום. הם, הבנים והבנות של אלה שלא הלכו לקיבוץ ושל עוזבי הקיבוצים עושים לנו טובה וחושפים בפנינו את המציאות שבגללה הקימו פעם קיבוצים: מציאות די גרועה, שדווקא לנו מוכרים אותה היום, בעידן ההפרטה, כדבר הרצוי. "הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם", כתב משורר צעיר מקיבוץ משמרות לפני כמה עשורים. זה יהיה טמטום בשביל קיבוצניקים להישאר עכשיו בבית. אם לא נצא, גם אנחנו נצטרך לצאת יום אחד למאבק אוהלים משלנו. אם המדיניות הנוכחית תמשיך, גם אנחנו ניפול בשלב כלשהו. זה יהיה בגלל שיורידו סבסוד מהחקלאות, שיפגעו בתעשייה, שיעלה מחיר הקרקע, שיורידו תקנים מבתי הספר האזוריים או הכול ביחד. כל הדברים האלה כבר קורים. אין סיבה לחכות עד שזה יגיע לפתח הבית האישי של כל אחד מאתנו. אז, כאמור, כבר לא יהיה מי שיצטרף.