מה שצד את עיני במיוחד באירוע המשקפת המכוסה של שר הביטחון עמיר פרץ, היא משך הזמן ועומק הרצינות שהוא הביט דרכה. הוא השים עצמו רואה, למרות שלא ראה כלום. הוא היה מוכן לשקר לעצמו, כדי להיראות בסדר בעיני סביבתו. אחר כך, משהתברר לו שנתפס בקלקלתו הוא טען ש"גם אם הייתי עם משקפת סגורה, ראיתי את העתיד בצורה יותר מפוכחת...". גם אם הייתי... כלומר, אפשר שלא הייתי...

הודאה בטעות והסרת הרטייה במהלך האירוע הייתה גוררת אי נעימות קלה, אבל חושפת. את שדה התמרון שצפה בו. עמיר העדיף את הפוזה של כאילו רואה, על פני האמת ומהדיר ב"גם אם הייתי...".

לא הייתי נתפס לאירוע הכאלו אזוטרי הזה אלמלא הוא סימל בעיני דפוס התנהגות שחוזר על עצמו אצל עמיר: כשמעמדו מתנגש עם האמת הפנימית - בהנחה שישנה כזו; כשמעמדו האישי מתנגש עם דרכו הרעיונית המוצהרת, ההכרעה - גם כשמדובר בעניין אסטרטגי - היא לטובת מעמדו האישי.

זה קרה כשהוא לקח את תיק הביטחון בממשלת אולמרט במקום לקחת תיק חברתי, ולא, תיק האוצר, שנמנע ממנו לדבריו, לא היה אופציה יחידה: אפשר היה לתפור תיק חברתי-כלכלי מורחב - אבל הוא העדיף את המעמד על-פני העמדה (גילוי נאות: טעיתי בשעתו כשתמכתי במהלך הזה).

זה קרה כשחבר לשמינייה ההיסטורית שחבריה הגדירו עצמם "סוציאל-ליברלים" (מה זה?). כדי להזכיר: בשמינייה היו חברים בורג, ביילין, רמון, מירום, יעל דיין, ניסים זווילי, נואף מצאלחה ועמיר. זאת לא הייתה חברות של מסיבות ליל שישי. עמיר ידע לאן השמינייה חותרת ומהן עמדותיה. זאת הייתה חברות שנועדה לשרת את מעמדו של עמיר, כמו של האחרים, גם במחיר הפיכתה של מפלגת העבודה למפלגת שמאל-סלון-ליברלית.

וזה קרה בפיגוע הגדול מכולם, במה שבעיני הוא ה"סבסטיה של עמיר פרץ" (על משקל הברית של שמעון פרס עם גוש אמונים בסבסטיה). המדובר בהצטרפותו של פרץ למפלגת "חיים חדשים" של חיים רמון וחיים אורון, שנועדה לקעקע את שלטון מפלגת העבודה בהסתדרות. קשה להניח שפרץ לא ידע מה מטרות ההתארגנות הזאת, קשה להאמין שהוא לא הבין למה חותר חיים אורון, למה חותר חיים רמון, הפרויקטור של רבין להפרטתם של מפעלי ההסתדרות ולהחלשת כוחה הפוליטי. פרץ הלך לשם בעיניים פקוחות, בידעו שעם סיום הפרויקט יחזור רמון לזירה הממשלתית ויפנה לו את כס יו"ר ההסתדרות. פרץ חבר לחיים חדשים כדי לקצר את דרכו לכס יו"ר ההסתדרות גם במחיר הפרטת ומכירת נכסיה; במחיר הדרך שהוא כה מרבה לדבר עליה.

באותו אור אני רואה את חזרתו המהירה להתמודדות על תפקיד יו"ר העבודה, בלא להבין שיש לאפשר לפצעי הקדנציה הקצרה שלו במשרד הביטחון להגליד מעט. באותו אור אני רואה את המהלך שלו למעבר לקדימה, שהתנפץ עם עריקתם של ברק וחבריו ממפלגת העבודה. אצל עמיר, כשיש קונפליקט בין מעמד אישי לעמדה הרעיונית, המעמד האישי ינצח, לא חשוב המחיר.

יכולתי להציג עוד דוגמאות הקשורות למיני ההעדפות במינויים ועוד פוליטיקניות קטנה, שכמט תמיד הציבו את האיש לפני "האישיו" - אם יש כזה - אבל די לי בכך.

הדברים הללו חושפים משהו מן הצביעות שיש במסע הציד המתנהל עכשיו נגד שלי יחימוביץ' בעקבות הראיון שנתנה ל"הארץ" (20.8.2011). אינני חותם על כל מה שנאמר שם, אבל להציגה כימין סוציאלי? רק להזכיר, חיים כץ, מן הליכוד, המתואר כבן ברית פוליטי שלה למאבקים חברתיים, שגם בגינו היא מכונה ימין, היה חבר בסיעת עם אחד של עמיר פרץ. מה, שכחתם?! ודוד טל, שערק מש"ס?!

את קריית ארבע ואת ההתיישבות בלב חברון - גם אם התחרטה על כך - אכן הקימה ממשלת העבודה. יחד עם גילוי האמפתיה למתנחלים אומרת שלי יחימוביץ שהיא בעד מתווה קלינטון, שפירושו יציאה מרוב השטחים ופשרה בירושלים. למה מתעלמים מכך? זה הרי העניין הפוליטי-המהותי!

אי אפשר לקחת משלי יחימוביץ את הישגיה החשובים: חקיקה סוציאלית ענפה ושינוי דרמטי בסדר היום הלאומי. בלעדיה הדיון הציבורי בבעיות כלכלה וחברה לא היה מגיע לאן שהגיע. ואם היא חטאה ב"לאומיות יתר", לטעמם של גדעון לוי וחבריו, אולי זה גם לטובה. אין חטא בביקור במערת המכפלה, כאתר מורשת. ביקור, איננו סיפוח, כמו שמתפללים הציידים.

בין שלי יחימוביץ, הסוציאל דמוקרטית "המתמרכזת" כטענת מבקריה, לעמיר פרץ, סוציאל דמוקרט שבועט בסוציאל דמוקרטיה, כאשר כך מכתיב האינטרס האישי, אני מבכר את שלי יחימוביץ'. אני מניח, כמו רבים אחרים, שהיא גם יותר בחירה כיום בעיני הציבור. מבין שניהם, היא הראויה להוביל את המחנה הסוציאל דמוקרטי.

החשש הוא שאם מסע הציד הזה יצליח ואם שלי לא תנצח בפריימריס, מפלגת העבודה תסיים את הבחירות הבאות במספר מנדטים חד-ספרתי.

הכותב הוא עורך אתר "שווים" של הזרם השיתופי בתנועה הקיבוצית

המאמר מתפרסם באתר "עבודה שחורה"